כותרות TheMarker >
    ';

    אהוד אמיר

    לא גזעי. לא מחוסן. לא מסורס.
    זקוק לסילוק קרציות, לפירעוש ולתילוע.
    עצבני. נוטה לנשוך.
    מרייר תכופות.

    אני חייב אלכוהול

    1 תגובות   יום ראשון, 14/2/16, 14:07

    משה ישב מול אהרון בתא המעצר. למעשה, הוא לא ישב מול אף אחד, אבל אהרון ישב מולו, אז שיהיה. ממילא משה היה חדש שם, אז הוא לא רצה לעשות בעיות. הוא רק רצה אלכוהול.
    "איך הגעת לפה?" שאל אהרון.
    "זה בטעות", אמר משה, "אני חף מפשע."
    אהרון גיחך: 
    "כן, גם אני חף מפשע. כולנו פה" - והוא החווה סביבו, על תא המעצר בתחנת המשטרה - "כולנו פה חפים מפשע."
    "אתה לא מבין", אמר משה בעצבים, "אני באמת חף מפשע. יש לך דקה?"
    אהרון פער עיניים. כשהבין שמשה רציני, העביר מבטו לאט לאט על סורגי הכסף שכבר ראו ימים ישרים יותר, על האסלה המטונפת ועל הקירות האפורים, ואמר:
    "אם אתה חייב לדעת, האמת היא שלא. אני מאד עסוק. היומן שלי מלא. יש לי פגישות עד הערב, אבל אתה יודע מה? בשבילך, אבקש מהמזכירה שלי לא להעביר לי שיחות למשך כמה דקות. יאללה, שוט."
    ומשה התחיל לשוט:
    "הכל התחיל כשקניתי אוטו חדש..."
    "חדש - זה חדש-חדש? יעני מהניילונים?" שאל אהרון ומשך באף, "תגיד, איפה אמרת שאתה גר?"
    "לא אמרתי", התעצבן משה, "וזה לא חדש. זה יד שניה אבל טוב."
    "אוקיי, יד שניה חבל על הניסיון", אמר אהרון. 
    משה לא הבין:
    "מה? איזה ניסיון?" 
    אהרון נפנף יד עצלה:
    "עזוב, אחי, תמשיך. תמשיך, תמשיך."
    ומשה המשיך:
    "הבעלים הקודם של הרכב שקניתי - הוא היה אידיוט. הוא רשם את הקוד הסודי של הקודן - ליד הקודן. תגיד לי אתה, כמה מטומטמים יכולים אנשים להיות?"
    אהרון חשב לשניה. אחר כך אמר:
    "אין לי מושג. אני לא מכיר הרבה אנשים."
    משה נאנח:
    "זו היתה שאלה רטורית. רטורית, אתה מבין?"
    אהרון נאנח בהשתתפות:
    "כן, בטח מבין. פעם היו לי הרבה שאלות מוטוריות, אבל המשטרה לקחו לי את הרישיון, ילען אבום, ומאז כמעט ואין לי שאלות מוטוריות."
    משה לא הקשיב:
    "בקיצור, רציתי למחוק את הקוד הסודי. הבעיה היתה שהבעלים הקודם רשם את הקוד על הדשבורד בעט פרמננט. כזה שלא יורד. מה לא ניסיתי כדי למחוק את זה? ניסיתי עם מגבונים של תינוקות, ניסיתי עם אלכוהול לידיים, ניסיתי עם מגבונים אלרגניים - וכלום. הכתם נשאר על הדשבורד. כבר היה מאוחר בלילה אז לא רציתי לדפוק אצל השכנים. לא נעים. אז ירדתי לרחוב. אשתי שאלה 'מה אתה עושה?' אז צעקתי לה: 'אני חייב אלכוהול או שאני משתגע!' אמרתי: 'אני נוסע לבית מרקחת תורן.' ואז חשבתי: 'רגע, זה אזור בעייתי. אם אני מחנה שם, תוך שניה גונבים לי את האוטו. בגלל הקוד הסודי, ימח שמו.' ואז שוב אמרתי בעצבים: 'חלאס, אם אין לי אלכוהול תוך שניה, אני לא יודע מה אני עושה'."
    כנראה אמרתי את זה בקול רם מדי, כי לא עברו חמש דקות והגיעה ניידת. חשבתי שאולי אחד השכנים שמע אותי ומנסה לעזור. אני אומר לך, אנשים בימינו - מפתיע כמה הם מתחשבים."
    אהרון הנהן בהשתתפות.
    "יש לך סיגריה?" שאל.
    משה טפח על כיסי החולצה שלו. אחרי שניה נזכר:
    "אני לא מעשן."
    "אז איך הגעת לפה? השוטרים לא עזרו לך עם האלכוהול?"
    משה נאנח. הוא חזר בזכרונותיו לאותם רגעים הרי-גורל, לפני שעה, ליד ביתו...
    ***
    שלמה השוטר יצא מהניידת:
    "אדוני, הכל בסדר?"
    משה נפנה אליו בחדות:
    "יש לך אלכוהול?"
    שלמה הטה את ראשו בזווית, כבוחן מקרה קליני:
    "לא. איך אני יכול לעזור לך?"
    משה נפנף בזרועו לפנים, כמוחק לוח גיר עם ספוג:
    "אני חייב אלכוהול, אתה מבין? חייב!"
    שלמה עשה הערכת מצב מהירה: 
    "תבוא איתי, אני אעזור לך."
    משה הביט בו בהשתאות:
    "אתה תעזור לי?"
    "בוא איתי. רק שב בניידת מאחורה בשקט ואל תעשה בעיות."
    "אני? בעיות? אין בעיות, בחיים לא עשיתי בעיות. רק תביא לי קצת אלכוהול ואני מסודר."
    שלמה השוטר חשב עוד קצת:
    "איפה אתה גר?"
    משה החווה אל מאחוריו:
    "פה, למעלה."
    "יש אישה? ילדים?" שאל שלמה השוטר.
    "שלושה ילדים, בלי עין הרע."
    'ולאלה נותנים לעשות ילדים', נאנח שלמה, 'מסכנים הילדים.' 
    "טוב", סיכם שלמה, "נראה לי שיהיה צורך לערב את שירותי הרווחה."
    "בגלל קצת אלכוהול?" צעק משה. "תגיד, כולם התחרפנו פה? אני בסך הכל צריך קצת אלכוהול, מה קשה להבין?"
    "ואשתך?" שאל שלמה השוטר. 
    "מה אתה חושב, שהיא לא חיפשה אלכוהול? הופכת את הבית, לא מצאה. עצבים, אני אומר לך."
    "והילדים?"
    "גם הם."
    השוטר פער עיניים:
    "גם הם? מה זה 'גם הם'?"
    "מחפשים, נו. כשצריך, צריך".
    שלמה השוטר סימן לו ביד: 'תרגע, חבר, יום אחד נשב יחד ונשתה משהו - לא אלכוהולי - ונצחק על כל זה', והלך הצידה להרים טלפון:
    "סימונה", פנה שלמה השוטר למוקדנית, "תתקשרי לשירותי הרווחה. יש פה מקרה קשה. משפחה שלמה מכורה לאלכוהול. גם הילדים. אלוהים ישמור."
    לסימונה יש לב חם. היא לא מפסיקה לדאוג ולתמוך, גם אם זה מקרה הרווחה העשירי שלה באותו היום. מה שתביאו, היא לוקחת.
    "תגיד, שלמה, צריך גם אחים פסיכיאטריים? כאלה גדולים, חזקים?"
    שלמה השוטר עשה הערכת מצב מהירה:
    "לא, בינתיים לא", הפטיר, "המקרה הנוכחי זה אחד עצבני אבל לא אחד כזה שאיבד קשר עם המציאות. בינתיים. עוד לא סגור על זה. אם יהיה עדכון, אתקשר."
    'חבל', הרהרה סימונה. בלבה נזכרה באח הפסיכיאטרי הנאה שהגיע ללוות את העצור של יום ג' שעבר. אמה כבר לוחצת עליה להתחתן.
    כשניתק שלמה השוטר את השיחה, הציצה דניאלה מהחלון: 
    "נו, משה, מצאת אלכוהול?"
    משה החווה בזרועו למעלה:
    "אתה רואה? גם אשתי מיואשת."
    שלמה השוטר פער עיניים. משה שאג כלפי שמיא:
    "תגידי, והילדים?"
    "מחפשים, מחפשים!" 
    שלמה השוטר התערב:
    "בני כמה הילדים?"
    "יש שלושה. הגדול בן עשר, הקטן בדיוק התחיל ללכת. בן שנה."
    'אללה יוסתור', חשב שלמה השוטר, 'מה הם שמים לו בבקבוק? טקילה?' 
    הוא פנה שוב למשה:
    "בוא איתי."
    "איך 'בוא איתי' איך? ומה עם האישה, הילדים?"
    'יהיה להם טוב יותר בלעדיך', הרהר שלמה, אבל בקול אמר:
    "הם יהיו בסדר."
    "תשמע," אמר משה, "לא הייתי חולם לבקש ממך אבל הכל סגור בשעה כזו. אולי תיסע לקניון, לבית מרקחת תורן?'
    'הוא מהמיואשים האלה', חשב שלמה השוטר, 'אלה שישתו אלכוהול מזוקק, שבעים אחוז, טהור. האיש מחוק לגמרי.'
    "נו, מה עם האלכוהול?" תבע משה לדעת.
    "בוא, בוא", אמר שלמה, "יש לנו בתחנה."
    "אבל זה אלכוהול טוב?" שאל משה, "שמוחק דברים?"
    'אלוהים אדירים', חשב שלמה השוטר, 'אנשים כל כך אומללים שהם רוצים שימחקו להם את התודעה. כמה כמויות של סבל מסתובבות בעולם. ואחרי זה האישה והילדים מתפלאים למה אני לא מספר על העבודה כשאנחנו יושבים לארוחת הערב'.
    שלמה מיהר לענות:
    "כן, יש לנו אלכוהול. אל תדאג. מוחק הכל."
    'כמו שלימדו אותנו בקורס, זה השלב שבו אומרים הכל', חשב, 'הכל, מסכימים עם האיש על הכל, העיקר שיבוא: כן, אתה נשיא ארצות הברית ואתה חייב לבוא איתי לתחנה כי הפקיד התורן רוצה חתימה; כן, השכן שלך הוא חייזר אבל אתה חייב לבוא איתי לתחנה לתת עדות, אחרת לא נוכל לטפל בו, אתה מבין? כן, אסטרואיד ענק בדרך לכדור הארץ, אבל אתה חייב לבוא לתחנה, כי ברוס ויליס נמצא בתחנה והוא אומר שהוא לא עולה לחללית וטס לפוצץ את האסטרואיד עד שהוא רואה אותך. הכל.'
    "יאללה, תעלה לניידת", אמר שלמה.
    משה הביט בשלמה לרגע וגיחך:
    "ואללה, כמו שאתה אומר את זה - זה נשמע רע."
    ***
    "...וככה הגעתי לכאן", סיכם משה.
    אהרון הביט בו לרגע, עצם עין אחת ואמר:
    "תגיד, מה הקוד? ומה הכתובת שלך?"
    משה חשב לרגע. 
    "ואם אגיד לך, תביא את האוטו?"
    "מה, בטח. יש לי חברים. שיחה אחת ואני מסודר. זותומרת, אתה מסודר."
    "רחוב הפראיירים שלוש", אמר משה, "והקוד הוא אחת שתיים שלוש ארבע."
    אהרון התאפק לא לצחוק. הוא הצליח. יצאה לו רק נחרה משונה.
    "מה?" שאל משה.
    אהרון נענע בראשו:
    "כלום, כלום."
    הוא קם וניגש לסורגים:
    "סימונה מותק, אמרת שמגיעה לי שיחה אחת, לא?"
    סימונה ניגשה אל הסורגים.
    "נו, החלטת סוף סוף שאתה מתקשר לעורך דין שלך?"
    "עוד יותר טוב, סימונה מותק", אמר אהרון, "עוד יותר טוב."

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/2/16 08:21:
      אהוד, כל הכבוד לדמיון ולהומור.

      ארכיון

      פרופיל

      אהוד אמיר.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין