שמעתי כבר בחלוף השנים מִסְפר סיפורי ירושה משונים; על אשה שירשה מדודיה פרה עם צו למלא אחר כל מחסורה, או זקנה שהטמינה שטרות במזרון שערכן הסתכם ביותר ממיליון וציוותה מיטתה לִבְנה הטיפש שאת כל תכולתה, העלה הוא באש...
אך תכופות קורה, וזה כלל לא נדיר, שמישהו מת וירושה לא משאיר. ובכן, כשאבא שלנו נפטר מכל רכושו - רק כלום נשאר. רצה הגורל במחווה נדירה שלא תהיה לו אפילו פרה. אז את אותו כלום שהשאיר לנו אבא, חילקנו בינינו הבנות לארבע. תחשבו אולי, שכלום לא שווה אך לנו הוברר שכלום זה הרבה. הוא גדול, עגול, וכל כך ממשי, מתאים לכולן, ועם זאת – אישי! כל אחת מאתנו הבינה בחוש שבכלום יש אלף דרכים לשימוש: את הכלום אפשר למסגר על הקיר, ואפשר לפזר מסביב באוויר, הוא לא תופס מקום מיותר, הוא לא מתכלה, ולכן לא נגמר, אין צורך למדוד אותו במשורה אין תחושה של קיפוח או עין צרה. בגלל שהכלום מספיק עד אינסוף הוא מצוי בשפע כמו חול על החוף. אחת שמרה כמויות למזכרת. עדות לחסך הוא שימש לאחרת, שלישית הפקידה אצל בני זוגה, רביעית השתמשה כתבלין לעוגה. מדי פעם מילאנו, הפרחנו בלון, או באמצע הבייגל עיגלנו חלון. לפעמים נהנינו מהכלום כל היום, הוא תמיד הפך מציאות לחלום.
התלווה לכלום איזה חופש מקסים ללא דאגה של מרבי נכסים. יתרון נוסף - הכלום די הצחיק. נוכחנו שיש פוטנציאל רב לריק: היכולת ליצור בדיחות מכלום, ואת מה שישר, לראות קצת עקום או לכתוב עליו שיר, אם יוצא כמובן - ירושה עדיפה ממזומן או נדל"ן. ולכן ברכנו את אבא על שום שהשאיר לכולנו כל כך הרבה כלום.
|