רגע של שנאה. אחד מיסודות התקשורת המודרנית. ג'ורג' אורוול, ביצירתו 1984, כתב על "רגע של שנאה", שהאח הגדול שידר בכלי התקשורת שלו לאזרחים נתיניו שהיו חייבים לצפות ולקרוא בהם. הוא היה נביא, ג'ורג' אורוול. כיום זה לחם חוקה של כל כלי התקשורת. ואצלנו אפשר לשדרג את ברכת הכוהנים ולהוסיף שם . . . "ישמרך האל ממלתעות התקשורת" . . .

גם אצלנו התקשורת מתנפלת על דמות מהכרוניקה היומית, שיש שמועות שמאשימים אותה במשהו. לעתים זה מדויק ולעתים לא. כמו כל שמועה. אבל התקשורת מטפחת את השנאה כלפי אותה דמות. אם יתברר שההאשמות/שמועות היו עורבה פרח, זה יופיע בעיתון בפונט "פטיט" - כלומר באותיות זעירות כמו פשפשים באחד העמודים האחרונים. בטלוויזיה זה יבלע בסוף החדשות קצת לפני תחזית מזג האוויר. אם יתברר שהאיש/אישה מובלים לבית המשפט כדי לשמוע את הכתוב בכתב האישום, כרישי המראיינים של התקשורת יעוטו עליו/עליה כדי להאכיל את הקוראים/צופים ב "רגע של שנאה" היומי.

אתמול זה היה משה איבגי. היום זו ענבל אור. מחר זה יהיה מישהו אחר.

היום - זו הצעקה האחרונה בטרנד החדש-חדש הקרוי "שיימינג". כולם רוצים להשתתף במעגל החברתי שמחליף את המעגל הטלוויזיוני של דן שילון מן העבר הלא רחוק.