תסתכלי. 

לאן?!

פשוט תסתכלי ישירות ואז למטה.

מה יש שם?

קופיפה, רק להזיז את האישון והוא יקלוט מידע חושי ויזהה.

אוקיי, הבטתי למטה ופגשתי במבטו של כלב מזן משובח. רגליו פרושות על הרצפה, כמסמן טריטוריה,

מרגיש חופשי, למרות ההמונים שחולפים על פניו. כל אחד מתאים את עצמו לזרועות הכלב כך שלא ידרכו עליו.

אני רק חיכיתי שיתקרב אליי (ישבתי מאחורי בעליו), כדי שאוכל ללטף את ראשו, ואם אני יכולה אז לנסוך בו תחושת בטחון נוספת. בינתיים צעירה חמודה ביקשה מבעליו להזיזו מעט, כך שתוכל לעבור.

חיכיתי.

ידעתי שתהיה מישהו כזו שלא תתאים את עצמה אליו.

לא, לא חשבתי להתחיל איתה, אך מפליאה העובדה שלנוכח החולפים היא ביקשה זאת.

הכלב התקרב אליי טיפה, כשהבעלים נתן לו פקודה לקום - פקודה קצת אגרסיבית לטעמי, נו מילא. אך הגשתי את ידי וליטפתי אותו. איך שנגעתי בו - הרגשתי את הווייב של הבעלים, ולא יכולתי להתנער מכך (לכלבים יש את תחושת הניעור).

רק חשבתי על הרגע בו אכנס לדירתי ואשטוף את ידיי. לא שהכלב מזוהם, פשוט הייתי חייבת לנטרל את הווייב. הגעתי, שטפתי. זה לא עזר.

שטיפות הן רק להקלה, לרגע, הקלה רגעית, עד שהטכס הכפייתי מתלבש על מחשבה אחרת.

אחר כך כבר שכחתי מהווייב, כשהתעסקתי במשהו אחר. אך זה שוב קפץ למוחי, וגם בדרך הבנתי שאני חייבת לאמץ חמודון. עם עדיפות לכזה שסבל הרבה, כדי שאוכל לנסוך עליו דברים חיוביים.

זה יקרה מתישהו, האימוץ, עם בן הזוג הנכון.

אחר כך תהיתי אם בא לי במבה, שוקולד ולהשמין.

הפלצתי קצת ועוד קצת. כשהקול ההגיוני בראשי אמר: "קופיפה, את שוב באוטובוס, נא לנטרל ריחות."

לא לדאוג, השבתי לו. אני מאטה את תדירותם, יש לי שליטה על כך.

חוץ מזה, עוד שניה ארד ממנו, האוטובוס ישכח את צרותיי ויחליף נוסעים, שיחליפו ווייבים וחום גוף ממושב למושב,

יאחזו במוט לחצן הצלצול ("עצור") ויחזיקו בו עם כפפה, כך שלא יזדהמו.

את לא מזוהמת, את לא דוחה. הזכרתי ליד.

זו רק המחשבה, הטכס והחיבור ביניהם.

נותר רק להישאר סטרילית ולאמץ כלב בלי שערות. אני אוהבת קירחים.