פרשת "ויקהל", לקראת סיום החומש.

 
השנה שנה מעוברת, לכן מפרידים בין הפרשיות "ויקהל"- "פיקודי".

 
נושאי הפרשה:

 
א -- מצוות השבת -- "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה
לכם קודש שבת שבתון לה' ". 
ב -- תרומת המשכן-- "קחו מאיתכם תרומה לה' כל נדיב לבו". התרומה
באה מכל שכבות העם.
ג -- עשיית בצלאל את כלי המשכן.

משה מבקש מן העם להרים תרומות למען המשכן, זהב וכסף ונחושת , עצי שיטים, עורות ובדים ועוד. והעם נענה בנדיבות, עד כדי כך שמשה  חייב לבקש שיחדלו ממתנותיהם. בצלאל והאומנים האחרים בונים את המשכן ואת כליו וכן את המזבח שעליו יביאו בני ישראל את עולותיהם לה'.

בקרב נשות ישראל היתה האריגה אומנות המיוחסת, ככתוב: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו". חז"ל אומרים כה מוכשרות היו בנות ישראל, שהן טוו את הצמר בעודו על העיזים! 

נשאלת שאלה-- מהיכן משיגים בני ישראל את חומרי הגלם הנחוצים לבניית המשכן המפואר בלב המדבר? חז"ל משיבים: זהו השלל הגדול שנשאו עמם בני ישראל בצאתם ממצרים. 

הנשים הביאו את המראות שלהן, ומשה נזף בהן, וסירב לקחת, מכיוון שזה סמל הפיתוי המיני שבאישה. אך הקב"ה נוזף במשה, מכיוון שהנשים השתמשו במראות כדי להתייפות ולעורר את בעליה כדי להוליד תינוקות עבריים. על כן מורה משה לאומנים להתיך את המראות ולצקת את הנחושת המותכת לכיור גדול לנטילת ידיים. הכיור ניצב ליד מזבח המשכן ומשמש לרחיצת ידי הכוהנים. 

בפרשת "ויקהל" מתוארת האחדות הרוחנית, ואילו בפרשת "פיקודי" מסופר על פרטי הפרטים של ענייני המשכן כולל חשבונות וכספים ודיווח מדויק של משה רבנו, כלומר לא מספיק להיות "באידות רוחנית", אלא צריך לעשות מעשים,
ולחבר בין הרוח לחומר.

שבת מבורכת

בתמונה ==  בניית כלי המקדש.