כותרות TheMarker >
    ';
    0

    אריק איינשטיין, אם רק היו מאפשרים לי להיעצב עליך

    0 תגובות   יום חמישי, 10/3/16, 00:26

    מאת: אלון עידן

    פורסם באתר "הארץ" (במדור "המילה")

    28.11.2013

     

    אם רק אפשר היה להרגיש את העצב. אם רק אפשר היה לגעת בו, לחיות איתו לבד, למשך כמה רגעים, רק אני והוא, רק הוא ואני. אם רק אפשר היה לומר לו “שלום שלום”, ו”נעים מאוד”, ו”היה תענוג לדבר איתך”, ו”אולי ניפגש בשבוע הבא?” אם רק אפשר היה להכיר אותו. אבל אי אפשר. פה, במקום הזה, בזמן הזה, אי אפשר. כבר הרבה זמן אי אפשר. הרעש פשוט חזק מדי, ואינך יכול לשמוע את עצמך, ואינך יכול לשוחח עם עצמך, ואינך יכול לבכות לעצמך. לבכות על עצמך.

     

    ההמולה הזאת, מה עושים עם ההמולה הזאת.

     

    ההמולה הזאת, שחודרת בכוח פנימה, בלי לשאול, בלי לבקש, בלי לדפוק בדלת, בלי לתהות שמא אינך מעוניין. ההמולה הזאת, שמתפרצת אל תוך הנפש, שמתעקשת לדרוס את ניצני התוגה, המבקשים לפרוח בזמן שלהם, בקצב שלהם, בשקט שלהם, בעיקר בגינה שלהם. ההמולה הזאת - כמו כנופיה שעוברת מבית לבית, מלב ללב, עם אותה סכין חדה, סכין גסה, שחורצת בעור כתובת גרפיטי אחידה, פשטנית, רגשנית.

    אריק איינשטיין, אם רק היו מאפשרים לי להיעצב עליך.

     

    ''

    ילדי הנרות 2013 באיכילוב. עצב בשני שקלים. צילום: תומר אפלבאום


    בלילה שמעתי שהוא מת. ראיתי בדיוק ליגת אלופות. מודי בר און נשנק, גם אבי מלר. אם יכלו לבכות, היו בוכים. ולמרות העצב, ביעבעה בהם מעין הבנה אינטואיטיבית, בריאה, שניווטה אותם לחוף מבטחים. הם הרגישו שהמוות צריך להיות משולב בתוך המציאות, בתוך הכדורגל, בתוך החיים עצמם. הם הפליאו לקלוט, ברגישות של מיעוט, שהמוות צריך להשפיע על הווליום, על ארשת הפנים, על תמהיל השיחה - אבל אסור שישתלט לגמרי על המציאות ויחריב אותה.

     

    אחר כך כבר העברתי לערוץ 2. אחר כך כבר העברתי לערוץ 10. אחר כך כבר שמעתי גלגלצ. אחר כך כבר קראתי עיתון. אחר כך כבר פתחתי פייסבוק. אחר כך כבר כולם יחד, בתזמון מופלא, צעקו לעברי: רק היום, אדוני, רק היום, בעל הבית השתגע, עצב בשני שקלים!

     

    (כשברחתי, ראיתי בזווית העין שהרבה קנו‏).

     

    האלימות של הסנטימנט: דווקא משום שעצב הוא מצב צבירה מעודן - עצבים שהתרוקנו מכוח, עיבוד רגיש של כעס - דווקא בגלל זה, קשה כל כך לשאת את העצב כשהוא מופיע בתצורתו המתנפלת, האלימה, המוכתבת. כי כשהעצב מתנפל עליך, הוא מאבד את העצבות שבו. ובמקום להתייחד איתו, אתה מבקש ממנו להמתין מחוץ לדלת.

     

    גם האלימות של הסנטימנט היא אלימות. והתחושה המעיקה שמלווה אותי כשאני מתבקש לשמוח, מלווה אותי כשאני מתבקש להיעצב. וכמה פעמים אמרתי לעצמי בשקט מבלי שאף אחד יקשיב: רק שלא יבקשו ממני להרגיש. רק שלא ישדרו במהדורת החדשות, מתחילתה ועד סופה, את הסיסמה הלאומית: חייל, היה עצוב/שמח/גאה/מבויש, בפקודה!

     

    כשיצאתי מהבית בבוקר, הבחנתי שהעצב הוזרק כבר אל בין חריצי המרצפות. ניסיתי לדלג מעליו, אבל התנגשתי בתמרור של עצב, ובעץ של עצב, ובאשה אחת שאמרה שעצוב. אז נכנסתי למכונית וניסיתי להיעצב. הוא הרי לא אשם בכל העצב הזה, שיכנעתי את עצמי, הוא הרי הסתגר בבית ופחד להופיע בדיוק בגלל זה. בדיוק בגלל ההמולה הזאת, בדיוק בגלל האלימות של הסנטימנט, בדיוק בגלל הסכין שחורצת בעור כתובת גרפיטי אחידה, פשטנית, רגשנית.

     

    תנסה להיעצב עליו, אמרתי לעצמי, תעשה מאמץ, מגיע לו. וככל שהתאמצתי יותר, כך נעצבתי על כמה שקשה להיעצב במקום הזה.


    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      דני נאמן מצטט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין