כותרות TheMarker >
    ';

    כתבות מאת שלומית טנא

    נבנה ארצנו על-חשבון ילדינו

    0 תגובות   יום ראשון, 13/3/16, 21:16

                                 מאת שלומית טנא

     

                      הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-1989

     

                              הקדמה  

    פלאי הטכנולוגיה ושאר התפתחויות מואצות מרחיקים אותנו מעברנו במהירות מבהילה. וכבר נאמר שהמהפכה הדיגיטלית, המשנה את המין האנושי, אינה פחותה בעוצמתה מהמהפכה התעשייתי שהצמיחה את מדינת האזרחים המודרנית.

    "לא לתת לעבר הקרוב לשקוע", אומרים יוצרי תוכנית הטלוויזיה  "חדשות מהעבר" המגוללת סיפורים קרובים אך כבר הולכים ומתרחקים (מש"י עגנון עד אילן רמון}. כדי לקרב את הנוער אל העבר הקרוב נשזרים בתוכנית ציוצים ופוסטים בנוסח עכשווי.

    "הדברים הולכים וחומקים מאיתנו" אמרה לי רות בקי כאשר שוחחנו, בסוף שנות השמונים, על ספרה {החדש אז} "להתחיל מבראשית". בספר מובאים סיפוריהן ההרואיים-טראגיים-הזויים של עשרים מנשות העלייה השנייה. המוטיבים הבולטים בעלילותיהן: התמכרות מוחלטת ליעוד, פרפקציוניזם כמעט מוטרף,התאכזרות לעצמן ולילדיהן, מאבקי כוח בין התא המשפחתי לקבוצות החלוצים.

    מאבקים שכאלה נמשכו במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. והיו ילדים שחוו תחושות יתמות. חשו ש"ארץ-ישראל יותר חשובה ממני". ש"אבא וויתר עלי בשביל משהו יותר גדול".

     

     

    פסיה אברמסון, בת 29, אם לשני פעוטות, ירתה בראשה באוהל שבכפר-גלעדי, לפני 66 שנים. בפתק שהשאירה היא רשמה:"אין טעם לחיות,אין פחד למות". הסיבות הגלויות להתאבדות נראות היום תמוהות. האישה שלחמה על "שוויון מוחלט לנשים בחברה החדשה" נחלשה וחלתה בעקבות הלידות. היא לא מצאה יותר טעם לחייה כאשר נבצר ממנה לבצע כל עבודה פיזית קשה, וחברותיה חשבו ש"אימהותה מכרסמת בהתמסרותה לחברה".

         מכריה של פסיה זוכרים אותה כ"אישה נסערת עם חוש צדק מפותח. "היא הייתה בין החברות המובילות של המאבקים הפמיניסטיים. "ברוסיה, מחו החברות, היינו שוות לבחורים.אבל בפלשתינה הפכנו למשרתות ולכובסות".

        נשות העלייה השנייה והשלישית, המתוארות בספרה החדש של רות בקי, "להתחיל מבראשית" {הוצאת משרד הביטחון},נאבקו על שוויון בחובות. הולדת ילד נתפסה כמשבר. בתל-עדס {תל-עדשים של היום} הרווקים תבעו להוציא את המשפחות מהקומונה, כי "הן צורכות יותר ממה שהן מייצרות". וכשפסיה אברמסון ילדה בתל-עדס את בנה הראשון, חברותיה החרימו אותה. הן חשו את עצמן נבגדות. "שרה, לו ראית את הילד שלי, כמה הוא נחמד, היית סולחת לכל", כתבה פסיה בנסותה לפייס את שרה מלכין הנזעמת, מי שנודעה כלוחמת גדולה לשוויון האישה בעבודה.  פסיה התקשתה לשאת את התחושה שחברותיה עובדות קשה בעת שהיא לא עושה שום דבר מועיל לדעת החברות. שקעה בקדרות ובעצב עד שאבד לה טעם החיים.

    התמכרות כזאת ליעוד עם פרפקציוניזם כמעט מטורף, חוזרים בוואריאציות בסיפוריהן של עשרים הדמויות המובאים בספרה של בקי. רובן נשים יוצאות רוסיה מהעלייה השנייה.שמות שהיו למיתוס, כמו שוחט מארגון "השומר", חנקין וקורקין, מתמלאים בקווי דיוקן של בשר-ודם. ואז מסתבר שהנפילים כבני-אדם היו באמת נשגבים.

    בקי, עורכת תוכניות תעודה ב"קול ישראל", הספיקה לפגוש אחדים מגיבוריה זמן קצר לפני מותם. התבססה בעיקר על עדויות של בני משפחה. חלק מפרקי הספר שואבים  מסדרת רדיו שערכה ונושאה: בני ראשונים. היא מגוללת את הדברים בלשון חסכנית, חפה מרגשנות.נותנת לעובדות לדבר, לעדויות מצמררות של בנים ונכדים.

    למשל, הראיון עם בתם של מניה וישראל שוחט, מראשוני ארגון "השומר". הבת מניה היא עובדת סוציאלית, קיבוצניקית  מכפר-מנחם.וכך היא מספרת על זיכרון הילדות הראשון: "בגיל שנה וחצי הלכתי לאיבוד בקושטא.זהו הזיכרון הראשון. הורי היו שם בגלות, ואבא היה מוכן לוותר עלי כי הוא מיהר לנסוע לשטוקהולם, לקונגרס היהודי. שנים ליוותה אותי ההרגשה שאבא וויתר עלי בשביל משהו יותר גדול".

         המשפחות הראשונות שקמו בקיבוצים נחשבו כמתחרות בקולקטיב. ומאבקי הכוח בין התא המשפחתי לקולקטיב  נמשכו לאורך שנות העשרים והשלושים.ראשוני הקיבוצניקים סירבו   לחגוג ולמסד את חתונתם. כי החתונה, טענו, היא אירוע אינטימי שאינו צריך אישור טקסי. רחל ונוח סלוצקי היא הראשונים שחגגו את נישואיהם בפומבי, ב-1911, בדגניה. החתונה הייתה לאירוע של ציבור הפועלים בגליל. האורחים הגיעו לאירוע לבושי רובשקות וסארפנים, החופה נקלעה משיבולים. כעבור חודשים אחדים חגגו בדגניה את נישואיהם של מרים ויוסף ברץ .ברגע האחרון הסתבר שיוסף שכח לקנות טבעת, אולי מתוך זלזול בכללי הטקס הדתיים. הרב והחברים ביקשו מהחברה רחל שתשאיל את הטבעת שלה. היא הסכימה בלית ברירה והעמידה תנאי: הטבעת תושאל ליום אחד בלבד.  הלוא הכול כבר נלקח ממנה בבואה לקומונה:מצעים,כלים, ספרים...

    הדברים הולכים וחומקים מאיתנו, אומרת רות בקי. היא ביקשה לתעד את סיפורי הראשונים לפני שיהיה מאוחר, ולעיניה עמדו בעיקר קוראים צעירים שעדיין לא מלאו להם ארבעים.

     

                                                              ===

    ההרפתקה הארצישראלית של כסניה פמפילובה, "הפרבוסלאבית מנען", התחילה ב-1922. כסניה הייתה אז בת 51. לפני הצטרפותה אל הצעירים שייסדו את נען, שהתה בעין-חרוד, בגשר, בכפר-גלעדי. היא חיפשה בקיבוץ את התגשמות הרעיון של הנרודניקים, ה"יורדים אל העם". היא הייתה רוסיה, בת למשפחת אצילים, ופעלה יחד עם בעלה בפלוגה הלוחמת של הסוציאל-רבולציונרים. אלו שחוללו את המהפכה הראשונה של 1905. הבעל, לב זילברגר, יהודי שהמיר את דתו, ניתפס על-ידי אנשי הצאר הרוסי והוצא להורג לפני שהספיק להכיר את בתו התינוקת. אחרי מהפכת 1917 כסניה עקרה לאיטליה, כי המדינה הקומוניסטית שקמה לא תאמה את חלומותיה.מותו המוקדם והאכזר של בעלה ייסר אותה במשך שנים. ראתה אותו כעונש שנפל על האיש בגלל שהמיר את דתו.

    היא קירבה את בתה ליהדות. הבת התגיירה ופעלה במחתרת במפלגה הקומוניסטית האיטלקית. וכאשר כסניה יצאה לארץ-ישראל כדי לממש את "הנקודה היהודית", היא אמרה לחברים: "אם אתקל ביחס שלילי, אקבל זאת בהבנה. כרוסיה,אני יודעת איך מתייחסים ליהודים בעולם". היא עבדה בנען כספרית {מקצוע שלמדה בארץ}, היתה "הסבתא של הקיבוץ". סבבה בקיבוצים וסיפרה באסיפות על העם היהודי ועל עברה. הניתוק מבתה הכאיב, וכסניה כתבה ביומנה: "עייפתי מהבדידות, ואף על פי כן, אני נושאת את משאי ללא ריטון". הבת הקומוניסטית החליטה לחדול מקשר המכתבים עם אימה, ובמכתב הפרידה כתבה: "הובהר לי שמי שלא איתנו-הוא נגדנו...הפעולה היא מרכז חיינו". והיא אף הזכירה לאם: "גם חייך הוקדשו עד תומם לרעיון...את וודאי תשמחי על שכל שכול מאמציך לעשותני אדם, הניבו את שראוי לך ולאבי".

                   הורים התאכזרו אל עצמם ואל ילדיהם. אנה שוחט, הבת של מניה וישראל, מדברת על תחושה שליוותה אותה מילדותה: "התחושה שארץ-ישראל יותר חשובה ממני".בגיל שבעים פלוס, אנה נשמעת מפויסת, כמו מי שהתגברה על משקע כבד של מרירות.  "גדלתי, היא אומרת, ללא תחושה של אם. הרגשתי לבד בעולם. אימא כיבדה והעריכה אותי. אבל אני לא יכולתי סלוח לה. כאילו ירד בינינו מסך. הרגש חזר אלי רק כשטיפלתי בה, לפני מותה".

    אנה וגדע, אחיה, גדלו לבד בכפר-גלעדי. רוב הזמן ההורים היו בנסיעות. פעם, בעת אירוע כלשהו, בן-גוריון שאל את אנה על ההורים. "אמרתי לו, סיפרה, שאני יתומה. אינני יודעת איך יצאו לי המילים האלה. הוא כעס מאוד ואמר שבזכות הורי ואנשים כמוהם קיים היישוב".

                  סוף

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין