בפרשת "ויקרא". ספר זה נקרא גם "תורת הכוהנים", או "תורת הקורבנות".

 
נושאי הפרשה:

 
א -- סוגי הקורבנות של נדבה.
ב -- סוגי המנחות.
ג -- קורבנות שלמים ודרך עשייתם.
ד -- קורבן חטאת.

הפרשה עוסקת כולה בדיני הקורבנות שהקריבו במשכן ובבית המקדש.

בפרשה זו מתוארים הסוגים הרבים של הקורבנות, כמו קורבן העולה שנשרף כולו על המזבח, מן הבקר, הצאן או העוף. קורבן המנחה, שהוא קורבן הבא מן הצומח.

קורבנות שמביאים לכפרה על חטאים או קורבנות שהיו מורכבים גם מחיטה ושעורה, יין, שמן ומים. בפרשה יש פירוט מדויק של כל נושא עבודת הקורבנות במשכן.

המילה קורבן נגזרת מהשורש -- ק-ר-ב ומורה על קירבה לאלוקים. הקורבנות נועדו להשיב לעם את האיזון הרוחני. כשאנחנו חוטאים בשגגה בעניינים שבין אדם לחברו אנחנו מפרים את האיזון העדין המתקיים מכוח תורת ה'.
הבהמות הראויות לקורבן הן -- פרות, שוורים, כבשים ועיזים-- אלו יצורים שאינם טורפים יצורים אחרים, יצורים שקטים. גם היונה והתור הן עדינות.

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קורבן לה' מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם"-- רש"י אומר; למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

רבינו בחיי: אדם כשירצה להקריב מכם קורבן לה', מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו, לא מן האדם. ומפני זה התחילה פרשת הקורבנות במילת אדם, לומר כי אדם יהיה המקריב ולא הקורבן.

תפקיד הקורבן היה להקריב את היצר הגשמי של האדם ולהופכו לנשגב ורוחני, ולכן הקורבנות נחלקו לסוגים רבים ולבעלי חיים שונים, כי כל בעל חי הוא התגלמות וביטוי של כוחות גשמיים שונים.

האדם הקריב את האגו הבהמי שלו והוא הכיר תודה והערכה שהבורא מכפר ומטהר אותו. גם היום, עלינו להכיר תודה על מה שיש לנו, וצריך לתת מעצמנו, במקום הקורבנות.

יהי רצון שנזכה לבניין בית המקדש, ונראה כוהנים בעבודתם, ולוויים בשירתם.

שבת מבורכת

בתמונה -   "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה', מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם."  ויקרא א' א'-ב'