לאחרונה אני מרגישה מאוד בודדה.

לא בהכרח בודדה בתחום החברתי, יותר בתחום הכללי.

מאז שחברתי הטובה טסה לחול לתקופה לא קצרה, מאז שהסתיימו הלימודים, ובכלל מאז שמצאתי את עצמי בלי העבודה שעוד איך שהוא השכיחה ממני את הבדידות, אני מרגישה אותה יותר ויותר.

חשבתי שהחופש יעשה לי טוב. אפשר לומר שמאז שעזבתי את בית הקפה שעבדתי בו אני פחות עצבנית, אבל זה רק עשה אותי יותר מתוסכלת.

שכחתי מה זה להיות בבית בשבת, מבאס שפתאום את מגלה שאין לך אם מי ללכת לטייל כשרב בחוץ, או שאת מבינה שאת הולכת להיקבר בבית ביום יפה כי אף אחד לא פנוי בשבילך. לפעמים אני רק חושבת שאם היה לי מישהו לטייל אתו בשבת, או בימי החופש המשעממים שכרגע עוברים עליי הכל היה יותר טוב. 

אבל אז אני קולטת שגם אם היה מישהו הוא היה עסוק בלהתפרנס. ואני מתגעגעת לעבוד, אבל כל כך רוצה כבר לעבוד בעבודת חלומותיי, בעבודה של "גדולים".

אבל איך מוצאים את אותה עבודה של גדולים, והאם זה אומר שברגע שאגיע אליה החיים יפסקו. כבר לא נוכל לטוס לחול, או לקבל יום חופשי מתי שבא לך באמצע השבוע.

למה אני פשוט לא יכולה למצוא את הג'וב הזה של משמונה עד חמש, במקום שארגיש בו כמו בלימודים. 

במקום זה אני נקברת מול עוד פרק של עוד סדרה, שגורמת לי לחלום על רומנטיקה שלא קיימת, שאולי אם יום אחד אשיג את אותה רומנטיקה או עבודת חלומותיי חיי יהיו מושלמים.

חבל שכך לא המציאות ואולי במקום להמשיך לכתוב, אמשיך לחפש קריירה שתפרנס אותי ופחות תתקיים מחלומות.