"כולם מדברים על מזג האוויר אך אף אחד לא עושה שום דבר." המשפט המפורסם הזה נאמר בסוף המאה ה-19 על ידי צ'רלס דדלי וורנר, ויש אומרים שזה היה חברו מארק טוויין. מעל מאה שנה המשיכו לצטט אותו בגלל האמת והאירוניה שבאמירה הזאת - כמה מזג האוויר משפיע עלינו לעומת חוסר יכולתנו להשפיע עליו. אך בשנים האחרונות מומחים מכל העולם הכירו בתופעת ההתחממות הגלובלית, ראו שגם על מזג האוויר בני אדם יכולים להשפיע, ומנהיגי כל העולם נפגשים וחותמים על הסכמים מרחיקי לכת כדי סוף-סוף לעשות משהו ולא רק לדבר.

בתקופה האחרונה קיימת תחושה דומה לגבי החינוך. כולם מדברים על החינוך אך אף אחד לא עושה שום דבר. האמירה הנפוצה בחדר מורים היא "אין מה לעשות, ככה עובד משרד החינוך". פה ושם יש רפורמות, קמים תכניות שונות ובתי ספר אלטרנטיביים, אך ההשפעה שלהם דומה לזאת של מיזוג אוויר וכמה מטריות. האם מערכת חינוך שטחית ומיושנת היא גם תופעת טבע? לאיזה גודל אסון צריך להגיע כדי שתקום ועדה שבאמת תעשה משהו? שלא רק תמליץ אלא תיישם את ההמלצות?

ואכן, שבוע שעבר השתתפתי במפגש של שותפים לשינוי בחינוך . פגשתי אנשים שהחליטו שהגיע זמן להתאחד ולעשות משהו. רוב הרעיונות ששמעתי לא היו חדשים - יותר סמכויות למנהלי ומורי בתי הספר, פיתוח חשיבה יצירתית ועצמאית אצל תלמידים, הכנת תלמידים לעולם משתנה, יותר פרויקטים ופחות מבחנים סטנדרטיים. כמעט כולם נפגעים מהשיטה הנוכחית. בראש ובראשונה התלמידים שיגיעו לשוק העבודה בלי הכישורים הנדרשים להשתלב בו, אך גם אנשי חינוך מתוסכלים מחוסר היכולת להגשים את החזון שלשמו הם נכנסו לחינוך, וגם אותן חברות שלא ימצאו עובדים עם גמישות מחשבתית ויכולת לפתור בעיות בסביבה משתנה. לכן עושים מאמץ לאחד את כל הגורמים האלה - מורים, מנהלים, הורים, תלמידים ובעלי עסקים כדי להלחם על שינויים מול ארגוניים שנוח להם להמשיך את המצב הקיים. יש כח במספרים, ויש תקווה.