הכביש היה עמוס לעייפה בדרך חזרה.

מטר כבד הוטח בשמשת הרכב,

כאילו מאיים לנפץ אותה.

המגבים הישנים,

שכבר ידעו סופה או שתיים מימיהם,

ניהלו עם הטיפות

קרב סייף מתיש.

עקוב מגשם.

ענני הנוצה הצחורים

שכיסו את השמיים עם שחר,

הפכו עתה לשמיכה אפורה.

האספלט היבש משרב זמני ששרר כאן לאחרונה,

נצבע שוב רטיבות שחורה.

ניחוח זפת לחה ודביקה מעורב באדי דלק ואבק דרכים

היכה באפי ומילא אותי עצב גדול.

לא ברור לי מה מקורו.

הבטתי בעיני העייפות המשתקפות במראת הרכב.

עמוק עמוק באישונים הבטתי.

עדיין לא היה מובן לי פישרו.

ניראה שהכל מתנהל כשורה.

לכאורה...

כאריה בסוגר התהלכתי כל הלילה על הגג.

הלוך ושוב.

נושמת צינה מקפיאה.

נשימות עמוקות ומלאות.

מזה שבועות ארוכים נודדת שנתי.

לילה לילה.

טרופת חלומות,

מוכספת בלובן הסהר,

מהוססת טרדות מציקות שלא נותנות לי מנוח.

נורית אדומה הבהבה על מסך הסלולארי,

נראתה כמו נקודת מגדלור מלאת תקווה באופל הזה.

"מה קורה?

זרקו אותך מהמיטה?

מה מעשייך על הגג בשעה כה מאוחרת בלילה?"

מדמיינת אותך בבית הגבוה אשר מעבר להרים.

בשעות בהם פשטת את מדי היום

ואני יכולה לתאר אותך בבגדי פלנל מבודדי חום,

כי קר שם מעבר להרים.

מעשן סיגריה ולוגם לך כוסית ויסקי,

להתחמם גם מבפנים.

ניראה שגם אותך העיר שאון הרעמים.

שיחת חולין שניהלנו לפני שנרדמת

התנהלה כהרגלה.

לא יכולה לסבול את המילה הזאת.

כהרגלה.

"לילה טוב מאמי שלי"

עטפת אותי בקולך העמוק והמחמם.

"את יודעת שאני אוהב אותך".

אני יודעת.

תאמר לי שוב בבקשה.

זה חשוב לי לשמוע.

דברים שמובנים מאליהם צימררו בי תמיד סערות מיותרות.

תאמר לי שוב.

ושוב.

לא מובן לי העצב הזה.

כמו גודש שחוסם לי את האוויר.

לא לנשום ולא לשחרר.

מנסה להבין.

הרוחות הרוקדות על הגג

שורקות לי באוזן,

כמו לחישות ענוגות

שבמקום ללטף

חודרות ברווח שבין משי הכותונת לגופי המחודד מקור.

פוצעות.

לא נותנות לי מנוח ממחשבותיי שלי.

ושוב

העצב הזה.

אולי זה הגשם הבלתי צפוי,

אולי עונת המעבר.

אולי אני.