כותרות TheMarker >
    ';

    אהוד אמיר

    לא גזעי. לא מחוסן. לא מסורס.
    זקוק לסילוק קרציות, לפירעוש ולתילוע.
    עצבני. נוטה לנשוך.
    מרייר תכופות.

    לכל סמור יש שם

    9 תגובות   יום שלישי, 22/3/16, 10:58

     

    העולם נחרב אתמול בלילה, לפני השינה, כאשר זעקותיה של בתי קרעו את אוויר ביתנו השקט. חשתי לחדרה, משוכנע שהיא הוציאה לפחות עין אחת לעצמה או לאחת מאחיותיה, אך חיש מהר הלמה בי הידיעה המרה: היא איבדה את סמור המחמד שלה.

     

    אין פירוש הדבר שאני מרשה הכנסת הולכי על ארבע לביתי, מעבר לצאצאי החוקיים, אך במקרה דנן חרגתי מהנהלים, עקב מחאות עממיות רחבות היקף.

     

    סמורי! זעקה בתי חסרת הסמור.

     

    זכרתי במעומעם שבתי קיבלה חיית פרווה עם פסים בצבע כחול(?) בארוחת יום השישי, אצל הסבתא, בראשון לציון, וכעת, עקב הטרגדיה, התוודעתי למינו הזואולוגי של הסמרטוט.

     

    ממתי לסמור יש פסים כחולים בזנב? תהיתי. איך בכלל נראה סמור? על סמך מה קבעת שזה סמור? מי נותן רשיון לסמורים? והאם סמור הוא קרובו של הסמוראי? ולמה הפרט הזה במשפחת הסמוריים דומה לדביבון על סטרואידים?

     

    אך השעה לא היתה כשרה לדקדוקי סמוריות. שתים עשרה בלילה: אני הופך את כל סלי הכביסה בבית, את המגירות, את הארונות, את מדפי הספרים ואת הספות, ומחפש חתיכת פרווה בגודל כף יד, תוצרת סין, עם חרוזים גדולים במקום עיניים, ובתי צורחת כאילו זה ה-Made in China היחיד מסוגו בעולם.

     

    שלב אחד לפני שאני מחייג מאה, אני שואל את אשתי: רשמת את תיאורו של הסמור הנ"ל?

     

    כן. ארבעה עשר סנטימטרים, אפור לבן, זנב מפוספס בכחול ולבן, ועונה לשם מוקי.

     

    עונה לשם?

     

    מבטה המעונה של אשתי הבהיר לי שעדיף שלא אעמיק לחקור בנקודה זו. הבנתי שבאקט של הענקת השם הפכה חתיכת הפרווה מישות ערטילאית שעצם קיומה מוטל בספק כמו עובד זר, לבעלת זכות עמידה בבתי משפט בישראל ובשטחים. לכל סמור יש שם. עם ישראל חי.

     

    לא אמרתי נואש. התגנבתי לקניון הסמוך למקום מגורי, פרצתי את מעגלי האבטחה בשיטה הישנה והטובה, הזכורה לי עוד מחתולי, מארנבי, מקופי, מלווייתני (אם כי הוא היה קצת בעייתי מבחינה לוגיסטית), משועלי, מכלבלבי, מסלמנדרי ומפינגוויני. הקניון היה חשוך ושומם מאדם. פרצתי לחנות הצעצועים והתחלתי נובר בקדחתנות בערימת המוטציות הפרוותיות, בעודי נעזר בתצלום שהבאתי עמי לצורך זיהוי. הדמיון של הבובות הסיניות למקור היה בעוכרי בעבר, כאשר נאלצתי להתמודד עם נשיאתם של קיפודי ובואשי, אבל במקרה של סמורי שיערתי שלא צפויה לי כל בעיה. ואכן כך היה, זולת העובדה המצערת שבחנות הצעצועים לא היה כל סמור או חתיכת פרווה דומה.

     

    שוב לא אמרתי נואש. הרחקתי לעיר הקרובה, מנער מעלי את יללותיה של הסירנה המשטרתית, ובחנות הצעצועים הבאה עלה הדבר בידי: מצאתי חתיכת פרווה זהה בפרופיל הפלילי לזו שאת תצלומה אחזתי בידי, צלחתי את הנהר, נאבקתי בתנינים ובקרנפים, והסמור יקר הערך צמוד אל לוח לבי, ונוטף מים מהנהר הגועש הגעתי לביתי. בתי העיפה מבט קצר אך מיומן בסמרטוט שחירפתי את נפשי עליו, וזעקה מדם לבה:

     

    זה לא סמורי!

     

    מה לא סמורי! זעמתי.

     

    בזנב שלו יש רק תשע טבעות, כך בתי המתייפחת, זה לא סמורי!

     

    יש אומרים שברגעי מבחן מתעלה האדם. אני, בכל אופן, ירדתי לשפל מקיאווליסטי שלא שיערתי שקיים בי:

     

    זה כן סמורי. פשוט לקחתי אותו למספרה, ציינתי בעייפות.

     

    באמת? התפלאה בתי בחריקת בלמים.

     

    למה את חושבת שאני רטוב? המשכתי בדישי. כי הספר ריסס אותי בספריי מיוחד של סמורים.

     

    בתי הנהנה. היא מכירה את הנוהל מהמספרה הפרטית של הסמור שלה.

     

    אבל הזנב! הכניסה בתי להילוך, זה לא אותו מספר טבעות שהיה לסמורי!

     

    את המקייאבליסט שבי כבר אי אפשר היה לעצור:

     

    ניתוח פלסטי, מלמלתי. בשביל סמורי – רק הטוב ביותר.

     

    בתי כבר העבירה להילוך סמורים חמישי. אני ואשתי נסוגונו וגווענו אל מיטתנו, מותשים. יבבותיה של בתי שככו אט אט והיא נרדמה.

     

    למחרת עם שחר, עם הנץ התרנגול המחורבן, חשתי כרדוף סמורים לראשון לציון, אל הסבתא, והבאתי את הסמור עם אור ראשון. בתי היתה שקועה בארוחת הבוקר.

     

    הנה סמורי שלך, התנשפתי ככלות 150 קילומטרים של סמור, יזע ודמעות, והצגתי בפניה את האבידה.

     

    בתי לא הנידה עפעף לכיווני: אבא, אני מאכילה את אוגרי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/3/16 13:24:
      אני אוהבת שאתה בדישך :) אפרים קישון של העת הזאת.
        23/3/16 06:49:

      כתיבה גדולה!!!!!

      תסכים להיות אבא שלי לכמה ימים?

        22/3/16 22:40:
      איזה סיפור נפלא (-:
        22/3/16 21:49:
      כוכב. וגם עיטור העוז. וגם צל"ש לאב השנה. אצלנו בובת הפרווה הביאה בעקבותיה כלבה אמיתית לגמרי. אגב, אפילו אחרי שנים של כביסות כשהצבע (ובעיקר הריח) חייבו זאת, הבובה עדיין נוסעת איתנו לכל מקום.
      סיפור מעולה, תענוג . מזל שזה לא היה בואש.
        22/3/16 17:14:
      נפלא אתה, אהוד :) חבל שאי אפשר לשכפל אבות כמותך }{
        22/3/16 16:45:
      וואלה..., מה זה הפחדת אותי..., הייתי בטוח שמדובר בסמור של ממש..., תאר לעצמך אם אכן כך גם היה... (:
        22/3/16 16:01:
      ככה זה. הכי טוב כלב.
        22/3/16 14:12:
      רב הסמור(א)ים היה מעניק לך את עיטור העוז הגבורה וההומור הסמור(א)י בשמחה רבה בתוספת חגורה מקושטת בעשר טבעות כחולות...נהניתי לכל אורך הדרך:))

      ארכיון

      פרופיל

      אהוד אמיר.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין