חלק מהאזרחים מתלהבים מהם, חלק מהאזרחים אדישים להם וחלק אחר של האזרחים מזלזלים בהם. זה הטבע האנושי שאינו יכול להתגבר על החלוקה האתנית ומביא את האנשים לבקש לחיות בין הדומים להם מבחינה אתנית. הדגלים והסמלים הם ביטוי לכך ולא החשוב שבין הביטויים של החלוקה האתנית וככאלה צריך לדעת להתייחס אליהם.

אבל יש חריגים. אלה המקדשים את הסמלים המדינתיים הם פשיסטים ולעומתם אלה המזלזלים בהם בפומבי הם אנרכיסטים. מוטב היה לאנושות כולה שלא יהיו לא פשיסטים ולא אנרכיסטים אבל זה כנראה לא אפשרי ולכן תפקידה של המדינה הוא להגביל בחוקים את שתי התופעות החולניות הללו.

בישראל קיימים חוקים כאלה, עד לפני זמן לא רב חוקים סבירים עם עונשים סבירים האמורים להיות מוטלים על המפרים אותם. אבל הסכסוך הישראלי-פלסטיני הביא לתופעות של התבהמות אצל שני העמים. אצל הישראלים חלק מתופעות ההתבהמות הביאו אנשים להכניס בפומבי דגל לעכוזם או לעשות את צורכיהם עליהם. החלק הנגדי של התבהמות דומה הביאה את המתבהמים הפשיסטים של ישראל לחוקק חוקים דרקוניים עם עונשים לא שפויים על מעשי הפגיעה בפומבי של דגלים וסמלים של המדינה.

הרוב הדומם בישראל אדיש להתבהמות או מחפש דרכים לברוח מהמציאות הזו (ESCAPISMׂׂ). כרגע אין פוליטיקאי ישראלי שמעז להילחם בשתי התופעות שהן מחלות חברתיות, שנוספו לאחרונה על שלל המחלות החברתיות שבהן לוקה הציבור בישראל.