כותרות TheMarker >
    ';
    0

    ערבייה במשחקיה

    1 תגובות   יום שישי , 25/3/16, 17:33

    מאת: מהא מנצור

    פורסם ב"הארץ" , 24.3.2016

     

    היא ניגשה לספסל שעליו ישבתי במשחקייה של הקניון, אשה יהודייה בתחילת שנות הארבעים לחייה, עם מטפחת ראש בגוון לילך, ועליה עיטור של פרח סגלגל עדין. היא היתה מלווה בשתי בנות שחומות יפהפיות, ותינוק שישן בעגלה. כשהגיעה לספסל שאלה אותי בחיוך אם אפשר לשבת לידי. חייכתי בחזרה ועניתי: בטח, תוך שאני זזה כדי לפנות לה מקום.


    היא שאלה אם אני מוכנה לשים עין על התינוק בזמן שהיא תשטוף את בקבוק החלב בברזייה, המרוחקת כמה מטרים מהספסל. עניתי בחיוב. היא נעדרה לשתי דקות. בינתיים התינוק התחיל לבכות ונתתי לו את המוצץ שהיה קשור לאוברול שלו. כשחזרה היא לא הפסיקה להודות לי על שהשגחתי על תינוקה.

     

    בעודה מודה לי, ניגשו אלי שני התאומים שלי, כדי לבקש רשות לשחק עם הילדים האחרים במשחקייה. ברגע ששמעה אותי מדברת ערבית חשכו עיניה. היא קפאה במקומה לכמה דקות, וכשהתעשתה זזה לקצה הספסל, עד שמחצית מגופה היתה תלויה באוויר. ברגע שהרמתי את התיק שלי כדי להוציא בקבוק מים ולתת לבן שלי לשתות, היא קמה במהירות הבזק כנשוכת נחש, דחפה את עגלת התינוק, התכופפה ולחשה ליהודייה שישבה בספסל ליד, "תשמרי על השקיות, ערבייה לידך". בתגובה הביטה בי אותה אשה במבט תוהה, כנראה התפלאה לראות ערבייה בשער פזור ובטייטס, ולא עם מטפחת וגלבייה.

     

    בינתיים התגנבו לאוזני קולות הצחקוק של שני ילדי, ששיחקו בהנאה עם ילדיהן של שתי הנשים. אף אחד מהם לא הבין את שפתו של השני, ובכל זאת אפשר היה לראות עד כמה הם נהנים לבלות ביחד. ואני, כשבראשי מתערבבים תמונות הבריחה של האשה הדתייה עם המטפחת היפה ומבטיה התמהים של האשה על הספסל הסמוך, עם קולות השמחה שעולים מהמשחקייה, וכבר קשה לזהות אם הם של ילדי או של ילדיהן — התחלתי לתהות: הילדים הקטנים האלה, שלא מרגישים שום טינה או חשש לשחק ביחד, אם היו גדלים באופן טבעי ואף אחד לא היה מזהם את מחשבותיהם בהסתה גזענית, האם לא היו ממשיכים לחוש את אותו אמון הדדי והנאה זה מחברתו של זה גם כשהיו מתבגרים?

     

    מי אחראי לטמינתם של זרעי האיבה והגזענות ושנאת חינם, ואת האינטרסים של מי היא משרתת? למה יש בינינו מי שמנסה לטשטש את המציאות ואת ההכרח לחיות ביחד? אם ילדינו רוצים לגדול ולשחק ביחד, מי אנחנו שנגזול מהם את האפשרות הזאת? מה יקרה אם אחנך את ילדי להתחפש בפורים, והאשה על הספסל תיקח את ילדיה ליישובים ערביים לאכול כנאפה בלילות הרמדאן ולהשתתף בשמחת חבריהם הערבים? האם זה יפגע בזהותי הערבית או בזהותה היהודית?

     

    האשה בספסל הסמוך לא הורידה את מבטה ממני. נראה כאילו קראה את מחשבותי, ודרך המבטים שלה רצתה להעביר לי מסר, שהיא מסכימה אתי ומאמינה שהאפשרות לחיות ביחד נמצאת ממש כאן, מעבר לגדר שבנו אחרים ביני לבינה ובין ילדי לילדיה — וכל מה שצריך זה אדם אחד אמיץ שיפרוץ את הגדר ויהרוס אותה.

     

    הכותבת היא מורה לערבית בתל אביב, ובעלת תואר שני בחינוך

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/3/16 17:36:

      אנשים כבני אדם

       

       

      ארכיון

      פרופיל

      דני נאמן מצטט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין