הכרעת הבג"צ בפרשת קצב, היא עוד הוכחה המלמדת כי החברה הישראלית מצויה עמוק עמוק במשבר אמון וזהות עם המערכת החשובה מכל, לשמירה על צביון חברה דמוקרטית היא מערכת המשפט.
יש ביננו שחושבים שהויכוח המתנהל בין שר משפטים של ממשלה ובין נשיאת בית המשפט העליון הוא ויכוח מעושה, בבחינת "יש מאין", אבל האמת נמצאת כמו בכל דבר, איפה שהוא באמצע. ההכרעה של העליון בפרשת קצב, תומכת גם בדבריי אלה.
מערכת משפט ובעקר הערכאה העליונה שלו, בבית המשפט העליון נושאת במסר ערכי עמוק הרבה יותר מהכרעה דיונית סתם. בית המשפט העליון תפקידו בראש ובראשונה לבסס נורמות של התנהגות. נורמות של עקרונות יסוד של שיטה חברתית. הרי אין זה תפקידם של שופטי בית המשפט העליון לשמוע לראיות, לנתח אותם ולפסוק דין בין שני צדדים ניצים. ההכרעה בערכאת הערעור שמורה לטובים שבשופטי ישראל, וככזו היא צריכה לשקול שיקולים ערכיים מדרגה ראשונה, ולהתגבר על שיקוליים שלעיתים נתפסים כמשניים כמו חובת ההוכחה.
אני ער לרגישות של היועץ המשפטי לממשלה, שהוביל את המהלך להסדר טיעון. בסופו של יום, בחלומות הפרועים של כמה מאיתנו, לא היינו מוכנים להעלות בדמיון כי נקלע לסיטואציה הנוראית הזו מבית הנשיא. מילא להקלע כמאזינים ניחא, כצופים במרקע הטלויזיה, אבל לקבל הכרעות שנוגעות בערכים של מדינה שלמה, הדורשת את ראשו של נשיא המדינה לחקירות נגדיות בבית המשפט זה באמת יותר מדי בשבילנו.
נדמה לי שזו בדיוק היתה המצוקה של היועץ המשפטי. אבל על המצוקה הזו עומד התפקיד של בית המשפט העליון מעל לחוק. העליון יכול היה בהחלט להדרש לענינים שהיו עשויים להנחות את הטפול בנשיא אחרת. אבל גם הישג זה לא הושג בדיון בבג"צ.
עצם העובדה שההכרעה בענינו של קצב הוכרעה על חודו של קול, במקום בו עוד נעשה נסיון כך נטען בידי הנשיאה להשפיע על הטית ההכרעה לטובת דחיית הסדר הטיעון, נסיון שכשל, היא מלמדת כי אמון הציבור חטף זפטה נוספת מכוונו של בית המשפט העליון.
לא עוד תמימות דעים. כולנו עתה יוצאים אם תחושה קשה שהצדק שוב לא נעשה ושוב התפספס דוקא בהיכל הכי חשוב לחברה הישראלית מאז נחרב בית מקדשנו.
ועתה לשאלה מה הלאה? הפגועים מהכרעת בית המשפט העליון מתעתדים לפי הצהרתם לעתור לדיון נוסף בהרכב מורחב. היועץ המשפטי מצידו מבטיח להגיש עוד השבוע כתב אישום. עכשיו מתחיל הקרב המסריח, מה קודם למה, שאינו נוגע כלל לשאלת המהות, כיצד ואיך יש לפעול כנגד משה קצב במישור המשפטי.
ככל שהדיון יתקדם בבית המשפט השלום ויקבע מועד קרוב להקראת כתב האישום בפני משה קצב, כך יתגברו הסיכויים שהדיון הנוסף יעשה לאקדמי בלבד. השאלה מי ישיג את מי הופכת להיות העקר, והשאלה מה בעצם היה בבית הנשיא, נעשית לתפל. זו הצרה הכי גדולה שהיא התולדה של הכרעת העליון מיום אתמול.
הנחמה היחידה, כך נדמה לי, שנשמרת בידי המערערים יכולה לצוץ מכוון בלתי צפוי בכלל, הוא בשאלת הקלון. על שאלה זו יתכן שיקום ויפול דבר. שהרי, אם הפרקליטות מצידה תעמוד ובצדק רב, על דרישת הקלון, עלול משה קצב לסרב לעיצת יועציו המשפטיים ולהתנגד לקיום עסקת הטיעון. במקרה שכזה, אנחנו יכולים למצא את עצמנו מחדש בפני השאלה אם הפרקליטות תדרש לחזור מעסקת הטיעון לאור המצב החדש לו היא נקלעה.או אז יעשה הכלל שבסופו של דבר. "הצדק יצא לאור".... אבל למה זה תמיד עולה לנו ביסורים הצדק הזה? ימים יגידו |