ראשונה תמיד נופלת הנעל כמו מתוך ניסוי-כלים למדוד עומק וגובה, וכשמרימים את הראש לכיוון המגדל רואים מתחת לשמי הלילה רק נורה אדומה מהבהבת. ותיכף יעבור שם כוכב-נופל עבור משאלה שלא תתגשם. רק אחרי חצי דקה נוחת שאר הגוף ונחבט במרצפות המשתלבות, ולאלה לא מזיז בכלל ה-70 קילו האלה שהתחילו כבר להגיע לתאוצה בלתי מבוטלת ואלמלא המדרכה היו כנראה מגיעים למהירות האור. המדרכה סופגת הכל למעט מסטיקים דביקים שעלולים יום אחד להציף את העולם כולו בחומר אורגני שאינו מתכלה.
הגוף שוכב מדמם רק קצת מתחתיו ועליך להזעיק את הרשויות, ומישהו מהאזרחים יתחיל לצעוק, ומישהו יברח כאילו האשמה היא בו. והגוף בתנוחת העובר המעוות עוד מזיז גפה אחת או שתיים מתוך אינסטינקט מחושמל ואז דומם לנצח. ועכשיו הוא רואה את הדבר הכי יפה בעולם שמילים רק יחווירו לעומתו, ועכשיו הוא רואה משאלות במקום כוכבים אדומים. והוא לא יספר יותר מה הדבר האחרון שהרגיש, ושהיה משהו שהיה שייך לו ועכשיו לא יהיה שייך לו יותר לעולם. שתיקת הגבישים. |