כותרות TheMarker >
    ';

    זכרונות מאז ומעכשיו ?

    מה שהגוף זוכר , מה שהנשמה לא שוכחת , מה שהלב...

    0

    מהי אהבה

    4 תגובות   יום שני, 28/3/16, 23:28

    ערב יום העצמאות שנת 56,  ליד רחבת העיריה בחיפה מופע זיקוקים מרהיב.

    המון רב, צפיפות ואווירת חג.

    עמדנו קבוצת ידידים וחיכינו בקוצר רוח להתחיל בריקודים ברח' הרצל.

    זכריה הביא חבר חדש שהכיר בצבא. לא היה זמן לנימוסים והכרות רשמית.

    היה רעש ושמח. כלם נתנו יד בשרשרת ארוכה כדי לעבור את ההמון ולהגיע לרח' הרצל.

    הבחור החדש עושה הכל כדי לעמוד לידי ולהחזיק לי את היד בשרשרת.

    אמרתי לציפי , חברתי:" תראי איך הג'ינג'י הזה נטפל אלי"

    הרי ברור שאין לו שום סיכוי אצלי—אני אוהבת שחרחר עם שפם,

    ומעריצה את החיוך השרמנטי של קלארק גייבל .

    אבל הג'ינג'י היה נחוש ולא הרפה . שוב ושוב מצאתי אותו לידי.

    (לימים נודע לי  שנראיתי  אז דומה לבחורה מהצבא שהייתה ידועה  כ"נותנת"

    עוד באותו ערב ארוך המשכנו לחצר הטכניון, שם הופיע "סולימן הגדול".

    גם שם היה קהל גדול וצפיפות. עליתי על אחת החביות שגידרו את המקום

    כדי לצפות במופע והג'ינג'י תמך בי ועזר לי לעלות.

    זו  הייתה לימים הוכחה חותכת שאני "נותנת".-עובדה, כבר בערב הראשון

    הו חיבק אותי.  ואני עד היום טוענת ש"מה פתאום".

             זה לא הפריע לסיפור להתפתח  לסיפור אהבה ארוך ומטורף.

    הסיפור התאפיין  בעליות ומורדות-מאבקי כוח, ברוגז ושולם, שולם וברוגז.

    עד החתונה וגם אחריה. 

    וכך לבין

              נישוקים וחיבוקים

              לימודים וילדים

              חברים וטיולים

            משפחה ועבודה

             מלחמות ומחלות

            אירועים ומילואים

    דברים טובים ודברים קשים

    והמון  "ריבים" מלווים בהמון פרגונים.

    כך חלפו ועברו למעלה מיובל שנים.

     

    ומה קורה לאחרונה?

    משהו מטריד ומפחיד נורא.

    והוא מצמיח תובנות.

     

    אנשים, חברים בני גילנו  מתחילים "לנשור" מהקבוצה.

    ואנחנו בתגובה מתחילים להרגיש שינוי מגמה.

    פחות ופחות רוחות מלחמה, יותר ויותר גילויי חיבה ואהבה.

    (קפה ועוגה למיטה) ,פינוקים ופרגונים קטנים.

    סלחנות ורחמנות.

    נצמדים אחד לשני- נאחזים אחד בשני.

    שומרים  אחד על השני- נעזרים אחד בשני,

    צוחקים אחד על השני וצוחקים אחד עם השני.

     

     מבינים עכשיו היטב מה שמספרים על הרב לוין

    שליווה  את אשתו לרופא ואמר לו

    "דוקטור כואבת לנו הרגל"-  כן כן  "לנו".

    גם אנחנו מרגישים  לעיתים כאחד או כדיאדה- צמד חמד.

    "חומה בצורה שמאום לא יפחידנו"

    משלבים ידיים וממשיכים ושרים.

    "הו הו הננו חומה - ובפינו אחת היא השירה"

     

           שירת האהבה.

     

     

     ''

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/3/16 23:11:

      צטט: אהובהקליין 2016-03-29 21:46:45

       

       תודה לפוסט כה יפה ומעניין!

       בשורות טובות. 

       

      בברכה

       אהובה.

       

       

      מגניב

        29/3/16 23:10:

      צטט: ורד:) 2016-03-29 20:00:01

      מה עם הג'ינג'י? נשאר כזה? :)

       

      הג'ינג'י (אבא שלי) מעט הלבין אבל נשאר ג'ינג'י באופי :)

       

        29/3/16 21:46:

       

       תודה לפוסט כה יפה ומעניין!

       בשורות טובות. 

       

      בברכה

       אהובה.

        29/3/16 20:00:
      איזה כייף, ויחד עם זה לעבור תקופת חיים עם "רוחות מלחמה" כדי להגיע לתובנה שהכי טוב נמצא ממש לידינו האהבה שלנו ממש פה, צריך רק להסתכל בה במשקפיים הורודות, הסלחניות, המקבלות, המבינות,, האוהבות, ה"נותנות" מקום לאהבה לחברות , תהני יקירה, כתבת יפה מה עם הג'ינג'י? נשאר כזה? :)

      ארכיון

      פרופיל

      רחל ורדי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין