כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    בדידות - סיפור אהבה

    2 תגובות   יום רביעי, 30/3/16, 06:38

    נשכו, הצבע האדום לא מפסיק לזלוג וללכלך את האדמה הרעבה. כבר דקות ארוכות רודפים ונובחים כאילו עשיתי משהו לא בסדר. כלוא בינם לבין צלע ההר, לפחות צל עכשיו, לא חשבתי שחוץ מהצמא האדיר מהבוקר יהיו עוד בעיות. הם רבים, מקיפים בחצי עיגול, פוערים את הלסת המלוכלכת שלהם ונובחים וצווחים, שיגמרו עם זה כבר, מה הם רוצים בכלל, איזה פחד. ההוא שנשך ממקודם השאיר ריר עם קצף לבן, מרוח ומעורבב באדום ובאדמה, עכשיו הריח ילווה כל החיים. “תמצא בת זוג", אמרו ההורים לפני שהלכו, עברה תקופה מאז וכלום. עכשיו בעיה - מוקף אויבים, לבד.

     

    לכו!!! עזבו!!! תשאירו לבד!!! תנו ללכת!!!!


    צוחקים. כל הזמן מסיטים ראש, ממתינים להולכים. מבין למה מכבדים אותם, הם יותר מפחידים, עם המכשיר המוזר שמנגן ומשך לפה, עם הרעשן ממתכת על הכתפיים, מקרינים סמכותיות ומצליחים להסתתר מהשמש עם הכיסוי על הראש.

     

    הקרניים צמחו בזמן האחרון, בהתחלה כאב קצת, אחרי קצת יותר. “תהליך טבעי בחייו של כל עופר צעיר", אבא והשטויות שלו. מאז שאמא הפסיקה לנקות ריח הגוף מושך ציידים. זה מה שאנחנו עושים, הם צדים ואנחנו מסתתרים. לאיילים בוגרים קרניים שצומחות עם השנים, כדי להגן. מה הן עוזרות פה? מה הן עוזרות מול הולכים עם רעשן פוצע?

     

    הבוקר דברים נראו אחרת, חיפשתי אותה שוב, הריח שלה ליווה עד לכאן. היה חוט צמר עבה בצבע צהוב תלוי בין שני נקיקים שעברה מתחתיו. עקבתי אחריה מרחוק וגם ניסיתי לעבור. הקרניים קצת הסתבכו אז הסתכלתי לשמיים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמתי לב שהם מוזרים. תמיד היו ככה, צבועים. חשבתי שכששום דבר לא קבוע תמיד צריך להמשיך לצעוד. כשאני צועד זה תמיד אותו דבר - רפרוף נחיר, רפרוף נחיר, הרחה. טלף, טלף נוסף, צד ימין, שמאל. האחד אחרי השני, השלישי והרביעי מצטרפים. יום רודף יום ומתעייפים, ישנים, מחפשים משהו שישנה את היום שחוזר על עצמו בלי להיראות בכלל אותו דבר. אולי היא תעזור לפחד. לא אוהב ימים מפחידים, מעדיף את המוכ‏ר. אבל כלום לא מוכר, הכול אותו דבר אבל כלום לא אותו דבר. האדמה לפעמים רטובה, רוב הזמן יבשה. אין גשם בימים - רק בלילות. אין שקט בבקרים - רק במחשבות. בדידות היא מעלה לפעמים, כולם ככה. כל פרווה ודרכה לראות ולהרגיש, לא תמיד מסכים. רובם כל כך דומים, כל כך שונים.

     

    גם העוקב הצטרף, מחקה, חשב שהוא אני, איזה פחד. תמיד הרגשתי אותו שם, מאיים. אולי היא תעזור, אולי תגיד מי הוא בכלל. אחרי שעברתי את החוט צמר הצהוב שמעתי את הנגינה לראשונה, משכה אליה – בוא!! - פחדתי, ההורים לא פעם אמרו שכשמפחדים אז צריך לברוח. גם אחרי שהמשכתי לחפש אותה לא מצאתי מים בשום מקום, עלים לקלקתי, באדמה נברתי. בפעם הראשונה שראיתי אותה מצאה מים מים בנקיק מוצל, הסתכלתי מרחוק, למדתי. היא הייתה כמוני, ברחה, לא היה שום סיכוי להתקרב.

     

    עוד לפני שתפסו אותי היה את הרעש המפחיד ברקע, אני חושב שאפילו ראיתי אבן קטנה מתפוצצת ליד העין הימנית, אפילו שבהתחלה ברחתי ראיתי איך העוקב שלי נפצע אבל ממשיך לרוץ ישר, כאילו חסין. הייתי רוצה להיות כמוהו, שחור ומוזר, מחקה דברים שזזים אבל כלום לא יכול לפגוע בו. אם אפול הוא יבוא ישר אחריי ובטח ילווה אותי. הייתי רוצה שהיא זו שתלווה אותי. זה מה שההורים אמרו אחד לשני, אחד הולך והשני ישר אחריו. יום אחד הם פשוט הלכו, לפני הרבה זמן. לא יודע למה.

     

    כשצעדתי על הרכס ראיתי אותם בפעם הראשונה, עם הכיסוי ראש והנביחות, המכשיר המרעיש על הכתפיים שלהם. הנביחות החזיקו בפה שלהם פרווה מטפטפת והחזיקו את הזנב שלהם למעלה. במה התגאו בדיוק? אז הבנתי מה גרם למנגינה המפתה, אחד מאלה עם הכיסוי ראש הצמיד לפה שלו עיגול ועשה רעש מהפנט, חצוף. הנביחות ראו אותי, שחררו אותם מהחבל אז רצו לכיווני. אחד נשך ישר ופצע לי את הטלף. פעם הגעתי לנהר מלא במים וכשחציתי אותו אבנים בתחתית שלו היו חדות ופצעו, ככה זה הרגיש אז, ככה זה מרגיש עכשיו. עכשיו הם פה, מקיפים בעיגול, רבים ממני, הפרווה שלהם מסריחה. על חלקם יש עדיין את הצבע האדום המטפטף שהם סחבו בפה המצחין שלהם. כל ניסיון לזוז לצדדים נחסם על ידי נביחה אחרת. הם נובחים, חזק כמו מקודם. מרגיש גם את ההולכים על שניים מתקרבים לפה, יותר מפחידים מהנביחות. חייב לברוח לפני שיגיעו, הנביחות מזילי ריר ומסתכלים. זה בדיוק מה שההורים הזהירו אותי מפניו - “יש אותם ויש אותנו, אנחנו פה – הם שם, תעשה הכול כדי לברוח" – אבל לאן?

     

    הכול בגללה

     

    הלוואי שהיה אפשר לדבר איתם, לגרום להם להבין שלא בא לי להיות שלהם, “יש אותי ויש אתכם, אני פה – אתם שם", אבל הם לא יבינו, מזל שהשמיים צבועים. אפשר להפסיק להסתכל על הנביחות ועל ההולכים על שניים. יש צבע לבן מעורבב עם כחול, ויש גם אפור ברקע, יש גם הבזקים מדי פעם. הגשם מתקרב, מריח אותו באוויר, גם הנביחות מרגישות.

     

    לאחד עף הכיסוי ראש – מבין את הרוח שגם לא רוצה אותם פה. המדבר שייך לחיות, לא להם - הוא רודף אחריו, הם רק שניים. הבעיה זה הנביחות, איך לעבור אותם, הם ינשכו כמו שפעם נשכו. כואב עדיין. רעש חזק בשמיים, כמו שקורה לפני שמתחיל גשם חזק. משהו קורה לנביחות כשיש את הרעש החזק. מפחיד אותם.

     

    כשהרעש החזק השני יתחיל אפשר יהיה לנסות ולברוח, למרות שכואב, למרות שמפחיד. אם היא הייתה פה אולי לא הייתי מפחד. הנה, הגיע, הם הורידו את הראש לקרקע ושמו את הכפות המצחינות שלהם על העיניים, גם ההולכים על שניים רודפים אחרי כיסוי הראש שלהם, עכשיו הזמן. יורד גשם שוטף, כואב קצת ברגל אבל ננוח אחר כך.

     

    הם רודפים, שומע אותם וגם את הרעש שממקודם, הגשם מתחזק, גם הריח שלה, טוב שכך.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/4/16 19:37:

      ''

        2/4/16 19:32:
      like

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין