זה היה אצלי קטע של בוקר קבוע. הייתי יוצא מהבית לשתות את הקפה שלי בקפה השכונתי בשדרה. היה לי כיסא קבוע בשולחן קבוע וילד קבוע. הילד הקבוע קצת עצר אתכם לשנייה? אני מקווה, אבל זה נכון. במרחק קטן מהשולחן הקבוע בשדרה היה מין גנצ'יק משחקים בזעיר אנפין. פיסת כאילו דשא ירוקה של מטר על מטר עם קצת נדנדה וילד אחד בן שמונה בערך שצמוד לכאילו דשא הזה. כל בוקר בכל מזג אוויר במשך כמה חודשים התמונה הזאת לא השתנתה.

כמובן שתוך כמה ימים זה התחיל להטריד. מה עושה ילד לבד בשדרה ביום חול של בית ספר? למה תמיד עם אותה חולצה? איפה הסוודר כשקריר? הפרטים המטרידים התחילו להיערם ולהצטבר. בהתחלה שאלתי את הקבועים שלידי אם מישהו מכיר אבל איש לא הכיר. שאלתי את בעל בית בעל הקפה אבל הוא רק ידע לספר את מה שכבר ידעתי, שהילד בא כל בוקר ונשאר אחרי שאני הולך עד הצהריים בערך ואז הוא נעלם עד הבוקר שלמחרת.

אחרי כמה ימים התחלתי לזרוק לילד חיוך מפעם לפעם ואיזו מילה אקראית. זה היה בזהירות כי לא רציתי שפתאום יגיע איזה הורה עצבן ויחשוב שאני פדופיל שמנסה לפתות את הבן שלו. החשש נעלם לאיטו כי שום הורה לא הגיע. האמת שהחשש לא נעלם אלה התחלף בחשש לשלומו של הילד. למה הוא לבד? איפה לכל הרוחות אבא ואימא שלו. די מהר עברתי מחיוך ומילה אקראית ליותר שיחה ודיבור הרבה בזכות עוגיות וקרואסון שנטרפו מידית. זה מדהים כמה ילד בן שמונה יכול להיות בונקר ולא לגלות כלום אם הוא לא רוצה. שום שאלה על הבית או הורים או בית ספר לא קיבלה תשובה שגילתה יותר ממה שידעתי שזה כמובן הסתכם בהמון כלום.

בשלב הזה היה ברור, משהו כאן ממש לא תקין ולכן התקבלה החלטה במועצת המנהלים של יושבי הקפה להעביר את הטיפול לרשויות. כאן אני קצת יצאתי מהתמונה כי היו במועצה שתי נשים שהחליטו שהן הכי מתאימות לטפל בעניין ואיש כמובן לא התנגד וכך אמנם היה. הן טיפלו ואנחנו, השאר, המשכנו בשגרת ימינו.

אנחנו מדלגים ארבעה חודשים קדימה. אני אותו אני אך המיקום משתנה. שעת בין ערביים והשמיים צבועים באדום שמיוחד לשקיעות מזרח תיכוניות במיטבן. אני בחוף הים  עם זאפה, הכלב המדשדש שלי והנה לפתע אני רואה את הילד ההוא מתרוצץ יחף בחול החמים. בתחילה ליבי נחמץ בקרבי. חששתי שלא קרה שום דבר טוב ונכון מאותה ישיבת הנהלה אבל די מהר ראיתי שמשהו שונה בו, בילד. איזה שמחת חיים, איזה רוגע של ילדים  שהיה נסוך על פניו. סקירה מהירה נוספת גילתה מידית שהילד גידל אימא במצב טוב ואפשר היה להבין מהמבט של האם הנ"ל שהילד שמקפץ מולה הוא לכל הפחות הפלא השביעי. זה היה יפה לעין המחזה הזה. ויהי ערב ויהי בוקר. תענוג.

את הסקרנות חייבים לספק ולכן ניצלתי ההזדמנות ובמיטב הנימוס והאדיבות ההונגרית הטבועה בי מלידה ניגשתי אליה סיפרתי כי עקבתי בזמנו אחר הילד עד היעלמותו מהדשא ושמחתי מאוד לראות שהוא חזר לפעילות עם שחקנית חיזוק בדמות אם. הכיצד שאלתי ברוב טקט? אור שלום ענתה האם לפני ששבה לסרוק את החוף בחיפוש אחר איומים. ובכן, כל אחת משתי המילים מוכרת לי כשלעצמן אבל הצרוף שלהן לא אמר לי כלום. כמה נקישות בגוגל והסתבר שמדובר בארגון ללא מטרות רווח המטפל בילדים ונוער בסיכון שהוצאו מבתיהם.

תשמעו. זה היה חדש לי וזה חימם לי את הלב ברמות. ארגון ללא מטרות רווח שדואג לילדים ומסדר להם משפחות. יש יותר נעלה מזה? לפי האתר שלהם, ואני מצטט, אור שלום" מטפל במעל 1400 ילדים' בני נוער וצעירים, מלידה ועד גיל 25 במגוון תוכניות ומסגרות המעניקות טיפול יחידני המותאם לצרכי הילד בכל רגע נתון, סוף ציטוט. מילים זה בזול ואין מס הכנסה על דיבורים אבל כשאתה רואה את "הלפני" ו "האחרי" אישית, מכיר את הילד ואח"כ את הילד יחד עם האימא החדשה פתאום המילים מקבלות כוח והתמונה מקבלת צבע והחיים יפים.

מהסיפור הזה הבנתי שני דברים חשובים: דבר ראשון אסור להיות אדישים לסביבה, בעיקר כשמדובר בילדים ולפעמים התערבות קטנה יכולה לעשות שינוי גדול בחיים של אחרים. דבר נוסף שלמדתי זה שישנן עמותות כמו אור שלום שתפקידן לטפל בילדים שמסיבות רבות ושונות היו זקוקים לבית חדש. העמותות האלו עושות עבודת קודש.

יותר על אור שלום