חברי מוני כתב על 

פרשת פרה אדומה הינה לתפארת האוגדה האדומה המבוקרת בימים אלה.

פרשת השבוע "ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל", בנוסף השבת מוציאים ספר תורה נוסף ובה נקרא את הפרשה השלישית מארבעת הפרשיות פרשת "פרה". אך אנו נעסוק בפרשת השבוע שבה התורה מספרת לנו על חנוכת המשכן לאחר שבני ישראל סיימו לבנות אותו, ובתוך האירוע שחל קורה משהו טראגי. התורה מתארת את מותם של שני נסיכי כהונה, בני אהרן הצעירים, נדב ואביהוא, במהלך שירותם בעבודת הקודש במשכן. בשיא החגיגה הגדולה של חנוכת המשכן, "ביום השמיני", במקום שהיה אמור להיות מקום של ריצוי וכפרה, נקבע גורלם של שני נסיכי הכהונה הצעירים, ונגזר עליהם גזר דין מוות, למות עריריים. גם כאן התורה כדרכה אינה מפרטת , ופסוקי התורה קצרים וסתומים ואינם מפרטים הרבה (ויקרא י, א-ב): "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' ". לכאורה, מפשט הכתוב עולה שעיקר החטא היה נעוץ בכך שהקריבו אש שהייתה "זרה", ושהייתה זו אש "אשר לא ציווה אותם". אכן, כבר לשון המקרא קשה: ממתי "מקריבים אש" ("ויקריבו לפני ה' אש"), והלוא "קטורת", ולא האש, היא ה"מוקרבת" ו"מוקטרת"? הקושי בפרשה זו אינו נובע רק מחוסר הבהרת מהותה של "אש זרה", אלא גם ממה שנראה לכאורה כפער עצום בין החטא ועונשו, בין חריגה קלה מסדרי עבודת הקורבנות לבין המיתה שנגזרה על שני בני אהרן. בשל קושי זה, ביקשו חכמים לנסות ולאתר את החטא הנורא שבגללו נגזרה עליהם מיתה משונה, והעלו הצעות שונות. למשל רש"י מביא בעקבות המדרש את מחלוקת התנאים "רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש. תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא ייכנסו שתויי יין למקדש". במדרש מובאים עוד סיבות למיתת שני בני אהרון, ואכן לעניות דעתי יש כאן קושי ומסר חשוב בהבנת המקרא, כי כל הפירושים אינם מתיישבים יפה עם פשוטו של מקרא. שהרי באף מקום לא כתוב שנדב ואביהוא הורו הלכה כלשהי, לא בפני רבם ולא בפני איש אחר, לא נזכר גם ששתו יין היו וכו', דווקא ריבוי הפירושים מרמז על הקושי לראות בכל אחד מהם את הפירוש "האמיתי והנכון". אפשר שיש בפרשה זו, לקח גדול לדורנו. דור שסיפורי זוועות השואה עדיין מהדהדים באוזנינו, דור של הורים ששכלו את בניהם במלחמות ישראל, דור שבו קוברים לא אחת לצערנו הורים את ילדיהם. הלקח הגדול הוא שבמקרה כזה אסור לנסות ולעשות את חשבונותיו של ה'. לכל היותר, יש לנהוג כמנהג אהרון הכהן הגדול, "ויידום אהרן". השתיקה, הדממה, זוהי התגובה הראויה שיש לעשות מתוך אמונה שכל מה שעושה וגוזר הקב"ה הוא לטובה. הלקח השני הוא שגם בעבודת ה', ואולי דווקא בה, בשעת העיסוק ב"אש קודש", במאבק על ערכים מקודשים, יש להציב גבולות ולשמור עליהם מכל משמר. להישאר בתחומי החוק והציווי, ולא לעבור עליהם למען המטרה. העוסק בעבודת הקודש צריך לזכור כל העת שלצד ההתלהבות ניצבת כל העת "אש", שעשויה לכלות ולשרוף, להשמיד ולאבד. אש הקודש עשויה להפוך בתוך שניות ל"אש זרה אשר לא ציווה אותם", שמהותה פריעת חוק, והריסת גדרים.