קראתי ספר "הממלכה"
לקוראי היקרים שלום וברכה קראתי את הספר הממלכה של אמיר אור בהוצאה לאור של הקיבוץ המאוחד וכך התרשמתי על הספר "הממלכה" של אמיר אור נודע לי מהפייסבוק, כאשר הוא פרסם הזמנה לכל על ההשקה שלו. אחר כך גם הביא בקישורית קטעים נבחרים על ידו, לשם הדגמה. קראתי מתוך סקרנות גדולה ולא ידעתי האם זו בדיחה גרועה או טעות חמורה. ראשית מהשפה הקלוקלת, הסלנגית, שנית מהדברים המעוותים שצצו שם. כתבתי בתגובה, על האכזבה והוא ענה לי: אם תקראי את הספר תוכחי עד מה יפה הוא ואיזו עבודת תחקיר גדולה נעשתה לכבוד כתיבתו. לאור הנסיון שלי מקריאת ספרים דומים, שצצו בשנים האחרונות, ואשר לא יכלתי לשרוד את קריאתם, בגלל שוב השפה הגרועה, הרזה והעכשוית כביכול, העיוותים שעיוותו את המקרא ולאור זה שהקטעים שקראתי בפייסבוק, נראו לי כגרועים שבעתיים, לא חשבתי שאוכל לשרוד את קריאתו עד לסופו. אבל מאחר והסופר טרח וענה לתגובתי, ואשר אהבתי לקרא את שירת והתרגומים מיוונית עתיקה, התעקשתי רכשתי וקראתי תוך סבל רב. אישי אשר ראה את ההשפעה השלילית שהספר עשה עלי המליץ לי בדאגה, "עזבי, למה לך להמשיך לקרא דבר כזה? הרי זה משפיע עליך לא טוב." ובכל זאת קראתי עד הסוף והחלטתי שיש לכתב על כך מה חוותי, הרגשתי ואיך התרשמתי מזה. בבואי לקרא ספר כזה שהוא בא לתאר רגע הסטורי, אמנם רגע ארוך כחיו של אדם, אבל רגע בהסטוריה של התנ"ך, אלו הם ציפיותי מספר מהסוג הזה. שיראה תמונה של החיים בזמן ההוא, שיהיה קשר שפתי בין הזמן ההוא לזמננו אנו, שיתן פירוש משלו על הארועים ושמתוך כתיבתו ארגיש את האהבה לדמות שהסופר חש כלפי הדמויות עליהם הוא כתב. כמובן שהספר יהיה כתוב מתוך החופש הפואטי, שנתן לסופר במקרים כאלה, אולי למרות הארועים ואולי הוא רואה אותם קצת אחרת. בפתח הדברים עלי לציין אני חפשית מדת, אבל מכבדת מאד את האידיאולוגיה הנבטת מהתנ"ך, מהחוקים הטובים שקובצו לשם הסדרת חיים טובים לבני האדם, וכדי לשמור על חוקים טובים אלו, שהם בין אדם לחברו, הומצא האל היחיד, הרואה הכל, שופט הכל ושומר שבני האדם, במקרה זה עם ישראל, ישמור ויחיה על פי חוקים אלו. הקריאה בספר זה הכתה אותי מיד בסטירת לחי עזה, על ידי השפה שהסופר בחר להשתמש בה, שפת רחוב או שוק, או ליתר דיוק כפי שבאה לידי בטוי שלו עצמו והדוברים בעת ההשקה, "שפה צ'חצ'חית, שפת הצבא או שפה פרחית...." כמובן שגם רזה, בימינו השפה ההכרחית היא הרזה. והצפיות שלי בבואי לקרא ספר המספר על ארועים ודמויות מהמקרא הן, לא להשתוות לשפת התנ"ך, זה קשה, וגם לא נאה, אבל שיהיה ניחוח כזה הבא מהמקרא, הרי הם לא חיים בימינו וגם בימינו אינני רוצה שספר שהוא ספרות, יכתב בשפת ה'פושטקים', אפילו העתונים אינם כותבים בשפה כזו. והספר כתוב כך וגדוש בבטויים עכשויים, שעוד מחר, או היום אחר הצהרים כבר ישכחו, בספר שגיאות במכוון כדי שיראה יותר אוטנטי כביכול, למה אוטנטי, לימי דוד המלך? תהיתי... היה לי קשה מאד עם בטויים בשפה זרה בת ימינו, למשל בטויים באנגלית של ימינו, או בערבית של ימינו שהכניס אותם לתוך הדיבור שלהם, מהתקופה ההיא. למשל: עמוד 124 כתוב: "ותהיה הקיסר של ישראל". עונה לו: "אני אהיה מה?! כְּשָׂר?" או עמוד 127 "אללה יוסתור". או עמוד 128 "תפדלו" או "נו הארד פילינגס" "דרלינג" וכו' מה עושות מילים אלו בזמן ההוא? למה שאני אאמין למה שכתוב בספר, כשאני קוראת בלבול כזה של שפה, שנכנסת בתוך שפה, גם זרה גם לא תקינה גם לא מהזמן הנכון. ואם נאמר שאיך שהוא שרדתי את השפה, הרי שלא יכלתי לשרוד את עניין האלילים, האלילות שבספר. וכאן עלי להסביר משהו שלמדתי מההיסטוריה ומהארכיאולוגיה. ישנם ארכיאולוגים כדוגמת ארכיאולוגית אחת, היא חפרה בהר הבית בתקופת שלטונו של חוסיין, (לפני מלחמת ששת הימים ושיש לומר היתה אנטישמית לא קטנה,) שעבדה בשיטת הרבוע, כלומר מסמנת לה רבוע במקום שבו היא בוחרת לחפור והיא חופרת שכבות מספר ומוציאה משם ממצאים. באחת החפירות לרגלי הר הבית, היא מצאה ברבוע החפור שלה, צלמית והחליטה החלטה מוצקה בעיניה, שבתקופת בית ראשון, עבדו בני ישראל אלילים. זו השיטה שלה. ויש ארכיאולוגים אחרים, דוגמת יוסף גרפונקל שלא מזמן קראתי את ספרו, "עקבות דוד המלך בעמק האלה" והוא מספר שם על חפירה ארכיאולוגית שבצע, בעמק האלה, בעיר מתקופת דוד המלך והעיר נשארה שלמה למרבה הפלא כפי שהיתה בזמן ההוא וזה אמנם דבר נדיר כשלעצמו ונותן אפשרות של הבנה טובה מאד של התקופה. אבל למה אני מביאה זאת כאן, מכיוון שבאותה חפירה, יש מקומות באותה העיר ממש אשר אין שם דבר, רואים את הסלע החשוף, אין בניה ואין מימצאים ולעומת שאר העיר המלאה במימצאים ולכן אלו הארכיאולוג חפר באותה שיטה של הארכיאולוגית ההיא ואלו היה נתקל באותה שכבה ובמקום שאין שם מימצאים, המסקנה היתה לפי השיטה של הרבועים, כי אין תקופת דוד המלך. למזלנו, החפירה היתה כוללת ונמצאו שם הממצאים המראים את החיים שהתנהלו שם באותה התקופה ממש. כמו כן ישנם הארכיאולוגים וההיסטוריונים שנקראים "מינימליסטים". כלומר, אינם מאמינים במקרא ולכל אותם ספורים על המלך דוד ושלמה ולכל הארועים שקרו לבני ישראל, כולל יציאת מצרים שהיא מבחינתם פיקציה. כבר כתבתי כאן שאני חופשית מדת? כאשר אני קוראת במקרא, עומד לפני כלל פשוט מאד שהתקיים בתקופות הקדומות. המלכים, הפרעונים וכל השליטים של העת העתיקה, נטו לפאר שמם בכתובות גדולות על מצבות ועל פסלים וכו' ועד מה הם הצליחו במלחמות ובשאר עלילותיהם. לעולם, אבל לעולם לא נמצאה כתובת המספרת על כישלון שלהם. מאין לנו לדעת על כישלונותיהם? מהכתובות הנגדיות שספרו על המפלות שלהם, ונצחונות שנצחו אותם המתחרים או ליתר דיוק האויבים בהם נלחמו. והנה במקרא וגם על כך הכבוד הרב שאני רוחשת למסמך הזה, כן מסמך לגבי, כי בתנ"ך בפעם הראשונה ואולי אחרונה, כלומר היחידה, אנחנו קוראים על כישלונם של בני ישראל ולא פעם אחת, אלא לכל אורך התקופות עליהם מסופר בספר המיוחד הזה. מכאן שה"מינימליסטים" כפי שהם קרואים, אינם מאמינים כאמור ביציאת מצרים, בכבוש הארץ על ידי השבטים, מאמינים שהחפירו או האבירו שבטים נודדים אשר היו באים ושודדים את הערים וחוזרים לנוודות שלהם, הם אלה שהיו בני ישראל הקדומים, (מעניין אותי לדעת איך הם נהגו כך אותם חפירו לאור קבלת עשרת הדברות?) ואותו פרעה מרנפתח אשר הציב את 'מצבת מרנפתח' הידועה בשם זה, אשר מוזכר ישראל לראשונה לאחר מסע כבושים של הפרעה, 1208-1209 כתב כך על בני ישראל: "וישראל הוּשָׁם (מלשון שממה) אין זרע לו", מעניין מה קרה עם הפרעה והפרעונים ואיפה ישראל היום לאחר כל השנים? המינימליסטים חושבים שבכלל היהדות התחילה לאחר בית שני. בסדר, אז איך נהרס בית ראשון אם לא היה? הם מאמינים כמו אותה אנטישמית שבני ישראל האמינו באלילים ולא היה אל אחד, המונוטאיזם התחיל לאחר בית שני. יופי ואם לאחר חזרתם מפרס, אירן, התחילה אמונה המונוטאיסטית, למה אם כן לא חזרו עם אותה דת של אחשורוש, היא הדת הזורואסטרית שהיתה דתם של האירנים? דת חזקה מאד ואיחדה עמים רבים של האימפריה האירנית. אמיר אור מבהיר לנו באותן הזמנות להשקה, שהוא מאמין ב"מינימליסטים", כך לפחות הוא מסביר את התקופה של דוד המלך. וכל הספר גדוש במה שנקרא עבודה זרה. הספר מלא בתיאורים עד כדי זרה, באותה עבודת אלילים. הכל האמינו ועבדו את האלילים. האל שידוע לנו כיהוה או ה' נקרא בספר בשם חדש, יאהו, משום מה לא הבנתי למה החידוש הזה. הוא אחד בסדרת האלילים שהתברכו בהם בני ישראל. לא הראשי ולא היחודי. וארון הקדש שבתוכו החזיקו בני ישראל את לוחות הברית, שינה את שמו בספרו של אמיר אור, ל"אריון", אין בו זכר ללוחות הברית, לחוקים שנצטוו בני ישראל לחיות לפיהם. כלום, 'נדה'! (נדבקתי מהספר בשפה זרה?) מה זה האריון הזה, במה חשיבותו שבגללו בני ישראל יוצאים למלחמה כדי להחזיר אותו? רק הכשפים שאתו, או דרכו נעשים הכשפים? זו חשיבותו של הארון? האם היו כשפים שנעשו על ידי הארון? וכאן אני מגיעה אל הדמות של שמואל כפי שהסופר מצא לנכון לתאר והיא דמות הפוכה מזו הנבטת עלינו מהמקרא. במקרא שמואל הוא נביא, איש שקול ונבון מאד, בעקר שופט של בני ישראל והוא נודד ממקום למקום, כדי להסדיר את העניינים ולשפוט. כך היה סדר המשטר באותה התקופה, היה שופט שיצא מתוך העם שהיתה לו כריזמה, חכמה וכושר מנהיגות הוא היה שופט את בני שבטו ולפעמים את כל העם. מדי פעם ולפעמים כאשר הגיעו מים עד נפש, יצא בראשם למלחמה, מלחמת שחרור מעול הכובשים. שמואל מלבד נס ההתגלות שלו בהיותו נער, לא קרו לו נסים אחר כך. הוא אמנם קבל עצות מהאל, כדי לבחור את המנהיג הבא ובני ישראל בקשו ממנו שיכתיר עליהם מלך, כפי שראו אצל כל הגויים וכך חשבו יוכלו להיות חופשים מעול הכובשים, שהכבידו עליהם במיסים. שמואל בחר במלך ואחר כך התחרט על הבחירה, אולי היתה קנאה מסוימת במי שבחר? ככתוב ובחר במלך אחר, שהיה עדין צעיר מאד ומנודה כמעט על ידי אחיו. אבל הסופר בחר לתאר לפנינו דמות של שמואל הצורך סמים קבוע והגרוע מזה, בדומה לסוחר בסמים משובח, ממלא בהם את כרסו של המלך שאול, אשר הוא בחר בו ואחר כך רצה לנדות אותו, לכן הפך אותו, את המלך שאול, למסומם קבוע ונצרך לסמים. ומי הוא ספק הסמים למלך? שמואל הנביא, השופט. תוך כדי מתאר הסופר את העבודה לאלילים, תוך תאור מזעזע של זבחים אשר שמואל זובח, הסופר איננו חס על הקורא ומתאר בשקיקה את הרצח של הקרבן ואת ההתקהלות סביב ושמואל מנצח על מלאכת השחיטה וכל יתר המעשה. הכל תוך כדי צריכת הסם הירוק ואותה צורה של התנבאות הדומה לשגעון של סכיזופרן או אפילפטי, בקצור משוגע. האמנם שמואל כפי שמופיע במקרא, כמי שנסח את "משפט המלך" הוא סכיזופרן אפילפטי וחולה מסוג דומה? פעם לאחר וכוח שהיה לי עם חברה, הסוברת כפי שהסופר סובר, שהנביאים חלו במחלות נפש כאלה ומתוך כך נבאו, שאלתי לאחר מכן את כלתי, שהיא בעלת תואר ד"ר בפסיכולוגיה, האמנם הנביאים סבלו ממחלת רוח וכך נבאו? היא ענתה לי, חברתך זו, האם היא ראתה פעם בבית חולים מהסוג הנדון, אדם החולה במחלת רוח? האם במצב כזה של חולי יכול היה שמואל לכתב את משפט המלך? אגב, הסופר לא סמך על המקרא ולא הביא את משפט המלך כלשונו, אלא בחר לשכתב אותו בנוסח משלו, כמובן בעברית עילגת ורזה. ואדם אשר לא קרא מעולם את משפט המלך במקור יקבל משהו מעוות, לגמרי אחר. במהלך הקריאה בעצם מתחילתה, ליקטתי מספר דברים, הנה מעט ממה שליקטתי. למשל בעמוד 121 דוקא התרשמתי לטובה, כאשר הסופר מתאר את הכשרתו של הסופר, כאיש מקצוע, יפה. אבל באותו עמוד ועד לסוף הספר הסופר מדבר על החיים סביב השעון כפי שאנחנו בימינו חווים את מהלך המחוג. כלומר, שעה זו וזו, עשר דקות, נפגש בשעה זו. איך אפשר להאמין לספר כזה, כאשר לאותם אנשים אין להם מושג מחלוקת הזמן כפי שהיא נהוגה בימינו, הרי אז חלקו את הזמן כפי שנצפה בעיניהם ממה שקורה ברקיע, כשהשמש עמדה ברם השמים, במזרח, או במערב וכך היתה שפתם מתארת את מהלך הזמן. הבלבול הזה איננו נותן לקורא את האוטנטיות של התקופה בה התרחשו הדברים. הכל לקוח מהמימד שלו, של הסופר בתקופתנו וזרוק על מימד אחר וכך נוצר איזה אנדרוגינוס של ספור. דבר אחר מעצבן היתה ההתיחסות של הסופר אל עם ישראל בכל מובן, החל מדמותו של העם כלוחם אכזר לבין הפלישתים. כן הפלישתים היו נהדרים. עם מסודר לתפארת בני תרבות, הם אינם מענים הם אינם מתנהגים לא יפה כמו הישראלים צמאי הדם, אמנם כן, יש להם מחסומים מטרידים, כמו בימינו והמסר ברור, חילופי התפקידים. דוד איננו יכול לשבוע מהתפעלות מהפלשתים, אבל אין לו ברירה הוא חיב להרוג את האיש הגבוה ההוא. ויש לי שאלה אל הסופר אשר כדבריו עשה מחקר מקיף לפני שהתחיל בכתיבת הספר. ושאלתי מתיחסת לדוד, לשם של דוד, ממתי התחיל דוד כשם להיות שם? למה? ומי היה אותו אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי המוזכר בדברי הימים פרק כ' פסוק ה' שהרג את גולית. זה שהסופר 'פְּלִישׁתֵת' את שמו של דוד ושל גלית, להיות יוונים לדוגמא. דויד הוא דוידס וגולית הוא גוליטס, האם זה התחקיר הגדול? והאמנם הפלישתים היו אותם יוונים שבאו לאחר מכן? או אולי אלו פליטים מהאיים כמו מהאי מיקונוס. ואז באותו זמן של רעידת האדמה היתה להם לגויי הים שפה אחרת? ובאמת אותם בני תרבות אדירה של גויי הים לפי העתיקות שנתגלו, רואים את זבח האדם שהיו מבצעים, הפלישתים, או המקנים? לא הישראלים שאסור היה להם זאת, למה לא תאר הסופר את קורבנות האדם אצל הפלישתים לפי תרבותם. ונא לא לטעות, אני מאד מעריכה כמובן את תרבותם של הפלישתים, הספר של אדם זרטל "סודו של סיסרא" המתאר חלק מהם, שבט אחד, קראתי אותו בשקיקה. ואולי נגיע סוף סוף אל דמותה המקסימה של אביגיל, לא אכחיש הדמות החביבה עלי מהתנ"ך. האשה המוזכרת כמובן בשמה ויחידה בתנ"ך וכתוב עליה, שהיתה יפה וחכמה. איזו מחמאה. אצל הסופר החל מעמוד 160 ועד לסופו המר של הספר, הדמות הזו, הדמות הנפלאה בתאור המינימליסטי כפי שהתנ"ך מתאר אותה, זוכה להיות אמנם יפה ולא חסרים תאורי הגוף, אבל היא, בספר, יפה חכמה והפך אותה לבסוף למכשפה. טוב איזו חכמה אחרת יכולה אשה להיות? לדעת הסופר. כן אצל הסופר הנשים הן כלן מקשה אחת, איזה מן מכשיר יפה, אבל מתחילתו נבראו הנשים להיות המכשיר לשם התפרקותו המינית של הגבר. כך כלן כאן בספר. זה הסופר שתאר כך את כל הנשים. מן תבנית כזו יש לאשה, לכך בדיוק היא נבראה. היא חיה בהרמון עם כל התרנגולות, סליחה, הנשים, כך היא מרוצה, כל זמן שמספקים לה את הגרגרים, כן ושמלות יקרות, להן שם, בהרמון אין להן רגשות, הן אוהבות עד מות את הבעל של כלן וטוב להן וגם נעים. ישנן למשל שתי אחיות אביטל וגלית שאתן דוד הצעיר, העלם, מנהל איזה רומן אהבהבים בין השדות והן מעורטלות ומתמסרות כך לתאוות הגוף ואחר כך, לאחר שנים כאשר דוד הופך להיות מלך, הוא נושא אותן להיות לו לנשים. כל כך חסר הגיון הספור הזה. האם בנות יכולות כך להתגולל עם נער ואחר כך יכולים להשיא אותן כשבתוליהן נגזלו? האם הזמן עצר מלכת וכל אותן שנים שעברו על דוד בהרפתקאות הידועות, הנשים הללו חיכו לו ואיש לא השיא אותן? האם הן יכלו להיות אדון לעצמן לחכות לו? כי הרי בחברה הפטריארכאלית בה חיו, הגברים ממשפחתן דאגו לחתן אותן בזמן המתאים ומה הן נשארו לפי המושגים שלהם כבתולות זקנות בבית ההורים? והאם המלך יהיה מעונין בנשים הללו, שבעת נערותן כך היו קלות להשגה? הוא ישא אותן לנשים? האם הסופר איננו יודע שאסור לישראלים לשאת אחיות, כן גם באותה תקופה. על מה כדאי לספר כעת, על הנשים הישראליות במקרא שאין להן אלהים, או על בת-שבע? אתחיל עם הנשים שלא היה להן אלהים, ו עדיף לומר שלא המציאו להן אלהים, כפי שהמציאו לגברים. אתחיל עם הנשים שלרוע המזל לא היה להן אלהים, ועדיף לומר שלא המציאו להן אלהים, כפי שהמציאו לגברים, או לעם ישראל בכללו. לכל העמים היו לנשים דמויות אלהיות אשר נתנו מענה לצרכי העזרה מהאל בעת מצוקת הנשים שלהן, כלומר, בעת הלידה, ההריון וגידול הצאצאים. ורק לעם ישראל לא דאג משה בעת שהביא לפני העם את דבר האל היחיד הזה, לא דאג שלאשה יהיה גם כן אל, כי אותו אל אבסטרקטי המכיל הכל, איננו יכול לענות על הצרכים המיוחדים שלהן. וכך הפך החיסרון באל לנשים, לעקב אכילס של המונותאיזם. בכל זמן בית ראשון אנחנו קוראים במקרא מפי הנביאים על כך שבני ישראל הולכים ועובדים אלים זרים, כלומר הנשים הן אלו שחפשו אל המתאים לצרכיהן. למשל במצרים על האלים הרבים והמקדשים הגדולים והעצומים, לא הסתפקו באלים האדירים ודאגו שלנשים יהיו שני אלים מיוחדים לבית. לשני אלה לא היה אפילו מקדש אחד. קראו להם בס וטאורט. הם היו השומרים על היולדת ועל הילוד, שמרו על הנשים בהריון וכל כיוצא בזה. ואלו לאשה הישראלית לא היה לאן לפנות בעת המצוקה שלה. ואפילו קופת חולים ורופא לא היה לה. כדוגמא אפשר לראות את חנה אם שמואל אשר באה לבית-אל והיא מתפללת לאל שיעזור לה להתעבר, אבל מאחר ואלי הכהן איננו רגיל כנראה לאשה הבאה לבית האל הגדול, כי הנשים הלכו אל אלהויות כנען בעת מצוקה, חושב שהיא סתם שיכורה. המצוקה הזו הביאה לעבודה זרה כפי שמסופר מפי הנביאים, אלא שכאן בספר הזה הסופר הולך מספר רב של צעדים קדימה לקראת העבודה הזרה ויוצא כאלו כל העם בכלל איננו יודע מה זה אל אחד, אין דבר כזה. בכל הספר כפי שכבר ספרתי, אפילו שמו של האל מעוות משום מה, והוא קרוי 'יאהוּ' לפעמים יאהו-שלם, שלם כמובן היה האל של ירושלים היבוסית. וכעת אגיע לבעית בת-שבע. מדוע נערה, נכון היא מן הסתם אישה צעירה מאד, בת למשפחה מיוחסת, אולי הכי מיוחסת בעיר ירושלים, משפחה חתית, כמובן, נשואה לאיש, בחור צעיר, אוריה ויש לפעמים שכתוב ארונה, האמנם היה הארונה של החתים? ואם כך לא רק שהיא בתו של אליעם שר הצבא ונכדתו של אחיתופל היועץ המהולל, אלא אשתו של הארונה, כלומר הכהן הראשי, כלומר המלך של ירושלים. ובאותה התקופה, המלך והמלכה, מולכים יחד וזכויות השלטון הן שוות, לא מאמינים לי, הציצו בספרו של פרופסור איתמר זינגר על החתים בספרו "החתים ותרבותם". אז אני שואלת, למה האשה הנערה היפה הזו, מהמעמד הגבוה ביותר, תתערטל לפני האיש המזדקן הזה, שנראה בעיני החתים כפרא, ואמנם יש לו קבלות של אחד כזה. מה היה שם? ובאמת למה כל הרבנים והמפרשים והחכמים לאחר כל המאורעות, לאחר שנים ובזמן הנכון גם כן אין איש מאשים את בת-שבע שכך התקלחה לעיני המלך? למה? האם שאלת אדני הסופר את עצמך אי פעם? זו חידה, אין איש מאשים אותה, רק אותו שהציץ לה. מה פתאום מתקלחת לה שם על הגג. בעצם אני יודעת את התשובה, אבל לא כאן אספר לא אספר לך אותה. וירושלים, האם ירושלים נכבשה? איפה המינימליסטים, האם הם מצאו בארכיאולוגיה אי שם ממצאים המראים שהיה כבוש של העיר באותה תקופה? למה את כיבוש הבית הראשון, כל אחד יכול לראות מתחת לבנין בירושלים, רואים את החיצים רואים את החומה, רואים הכל ואלו בעניין כבוש ירושלים אין ממצאים. אולי לא נכבשה? מה? ומה היתה ההצגה הזו של כל האינוולידים על החומה? מה זה אומר? אילו עשית מחקר מתאים בטוחני הית מגיע למסקנות הנכונות. גם על כך לא אטרח כאן לספר לך. אבל כן, יש לי תשובה. ובכלל מי היתה אותה כבשה, זו היתה בת-שבע? האם באותו כאוס שמתאר הסופר את החיים האלה של רודף השמלות הזה, דוידס, האם פתאום הוא חס על אשה מסכנה? מה קרה שם? מי היתה באמת הכבשה? ואם כבר מדברים ונתן מופיע איך הוא מתואר, איזו עליבות לאיש הדגול, טוב על כך אינני מלינה, אולי כך נראה החופש הפואטי של הסופר, כך רואה את נתן הנביא. והנה הגענו לשלמה. איך יצא לפי התאור של הסופר, מאישה יפיפייה כזו וגם מאיש יפיפה כמו דוידס, הרי אפילו יהונתן מאוהב בו, ולא שכחתי את התאורים הפלסטיים שמתאר הסופר את האהבה הזו, אם היתה כזו או רק ידידות גדולה היתה, איפה היתי? כן, יופיו של דויד, איך זה נולד מן יהודי פשוט חסר טעם כפי שמתואר שלמה. אבל שוב זה טעמו של הסופר וזו לא הבעיה שלי, אני רק רוצה להצביע על כך שהסופר שכח בזמן שכתב על המלכת שלמה מספר דברים. ראשית ההליכה החפשית הזו של נתן בין ארמונה של בת-שבע, כי הרי לפי התנ"ך בת שבע ישבה בארמונה ומלבד אותו איזכור שדוד שכן אותה בהרמון, אחר כך היא חזרה לביתה. איך זה החפש הזה שהיה לנתן לבא למקום שבתה של בת שבע. ואם אחזור אחורנית אל אביגיל, אם בעל הבית היה נבל, איך היא יכלה לצאת אל דוד עם כל המתנות האלה, ואיך יכלה להביא אתה כשנשאה לו את כל הכבודה ועוד שבע נערות עוזרות? מה קורה פה? נחזור להמלכת שלמה. הסופר מתאר כפי שכתוב במקרא את שתי ההמלכות, אבל איננו נותן דעתו על ההבדל הקטן. בעוד שהמלכת אדניה מתרחשת כחפלה של ידידי אדניה ואנשי השלטון הנאמנים לו, הרי שהמלכת שלמה מלבד ברכת דוד, מתרחשת בקרב העם של ירושלים, לא בבית של משהו, לא בתוך הארמון, אלא על הגיחון מול כל אנשי העיר. ומי הם אנשי העיר אם לא החיתים המאכלסים בעת ההיא עדין את ירושלים. הישראלים מלבד הנושאים במשרות השלטון, עדין לא ישבו בהמוניהם בירושלים, באותו הזמן מי שהיו אכלוסית ירושלים היו החתים. אם כך של מי היה המלך הזה שלמה? על איזה עם הוא מלך? מה רצה נתן וגם דוד בהמלכת הבן הזה, אם לא על ידי כך לאחד את החתים והישראלים? על כל כך הרבה שאלות איננו נותן תשובה הספר הזה "הממלכה" על כל כך הרבה שאלות המתעוררות הספר הזה כלל איננו מתיחס, אלא רק מתאר עבודת אלילים. אני מבינה שהסופר מכיר את העבודה הזו, אבל זה לא אומר שכך היה בעת ההיא בארץ. ההגזמה הזו היא הבעיה. ועל דבר אחד אינני יכולה לסלוח לסופר, בעצם לעולם, אבל לעולם לא אסלח לו וכך גם רבים כמוני עד כמה שנשארו. בעמוד 48 מתחיל בפסקה בשורה 19 כל הפרק מדבר על המלחמה של שאול בעמלק והפקודה של שמואל לחסל את עמלק ושאול מתלבט בעניין. שם ישנו המשפט: "ברוך אתה יאהו אלהינו מלך העולם, שציוונו על הג'נוסייד, ואמרו אמן." גינוסייד? והסופר ממשיל זאת כמובן לנו לימינו ? ומי הם בנמשל העושים את הג'נוסיד בימינו הוא ממשיל זאת לי ולשכמותי הנוהגים כך בפלשתינאים? אני שבגיל שנתיים עמדתי מול הלוע הפעור של דלת הרכבת הנוסעת לשם, אבל תודות לעם הבולגרי ותודות למספר כמרים בעלי מצפון שעמדו כמתרס בינינו לבין הקלגסים. לי בימינו שכך אנחנו עושים, למי? ברור לא? לי אתה אומר זאת וממשיל? לא אסלח כי משנאינו ומחריבינו מתוכנו.... ג'נוסייד??? אתה יודע מה זה? הרי אתה מספר על יחוסך המתיחס לדוד המלך ואתה לשמחת הכל נולדת כמספר דורות של אבותיך בארץ הזו, הבטוחה, אתה יודע מה זה? וכותב ומשליך עלינו שאנחנו עושים זאת? לא זכור לי ספר שהטריד את מנוחתי בזמן הקריאה ואחריה כפי שקרה לי עם קריאת הספר הזה. כל משפט היה בעיתי ולא יכלתי להתיחס כאן לכל ההערות שכתבתי לי, כי זה היה אמור להיות משהו גדול ואדיר כפול פי כמה מהספר עצמו. לסיום יש לי שאלה אחרת, שאלה אל הקוראים ושאלה אל המוציא לאור ספרית הקיבוץ המאוחד המכובדת מאד. איך זה נתתם יד להוציא לאור דבר פיגולים שכזה? ואל הקוראים, בתחילת הספר משכה את תשומת לבי בעמוד המיועד לתודות יש פיסקה של תודות. הנה: "תודות חמות להנס ואן דה ורסנבורג, אורליה לאסאק, ז'וליין בתנקור, פילאר פארה, מאהאדוה קונדארי, פונדסיון ואלפאראיסו, קרן אווה טאס, אוניברסיטת מייסור ומרכז הסופרים והמתרגמים של רודוס, שאפשרו לי את כתיבת הספר." כל אלה זרים הם ואינני יודעת מי הם. האם מי מהקוראים יכול להאיר את עיני בעניין התומכים האלה? כתבתי כל זאת בכאב על שספר כזה ראה אור אצלנו. ר. מיפו
|
בת-שבע