ימים ולילות
קראתי ספר "ימים ולילות" שירים, אוטוביוגרפיה כתב יוסף כהן אלרן הוצאה לאור "צבעונים"
לקוראי היקרים, אני מבקשת לשתף אתכם בחווית הקריאה שהיתה לי, בספרו של יוסי כהן אלרן "ימים ולילות". במפגשיר האחרון שהתקיים בביתה מכניס האורחים של חניתה ה. הלוי, נגש אלי יוסי והגיש לי בדרכו השקטה את ספרו החדש. המתן ריגש אותי מאד ואלו לא היתי באמצעו של פרויקט חשוב לי מאד, היתי מיד מתנפלת בשקיקה על הספר החדש שקבלתי. אבל כאמור היתי חיבת לסכור עצמי ואולי הדחיה בקריאה עוד הגבירה בי את הסקרנות. לא רק שלא לשווא הסתקרנתי, אלא שהסקרנות איך לומר השתלמה? ראשית הוליכה אותי ידו הקלה של הכותב, מיד בעמוד הראשון שאיננו מצוין במספר, העמוד המיועד להקדשה בחמישה משפטי הבהרה אלו: "לא את כל הדברים ידעתי. רק את מקצתם. ולא את כל הדברים שידעתי כתבתי. לא לכולם יכולתי. ואת מה שהיה בכוחי להביא ובחרתי להביא אני מקדיש למשפחתי הקטנה, לאחיי ואחיותיי, לשבט הקסום שלנו ולזכר הוריי היקרים." ואז רציתי מטבע הדברים להיות חלק ולו רק כקוראת המציצה אל תוך היחד הנעים, המשפחתי הזה. הספר מחולק לחמשה שערים, כשהחלק הראשון בו אלה שירים על המשפחה, החלקים האחרים הם פרוזה, כמו טפטוף של טיפות חיים מהעבר המגבש. מעבד ויוצר את האדם שעומד לפנינו, איש נעים הליכות, שעקבות התלאות אולי רק זיככו והעמידו את האדם שהוא. עכשיו לאחר שקראתי את הספר, את השירים והפרוזה ואני עומדת ורוצה לנתח לעצמי למה אני אוהבת את הספר, הרי שבראש הרשימה אולי עומדת העובדה שאצלי בראש, או בתודעה, איך להגדיר זאת, ישנם אותם מקומות גיאוגרפיים משם מגיע יוסי, אותם מקומות כמו עומדים משני עברי חומה. מצד אחד ישנה המסופוטמיה הנהדרת, אותה בבל של המקרא, או של המשוררת ש. שיפרה, אשר תרגמה את כל הספרות האדירה של המקומות ההם ואז זו הארץ שבין הנהרות. הארץ המקסימה על הזרם הנפלא של הנהר והדקלים נותני הפרי הטעים. ומהצד השני של החומה, אותה עירק על מה שחווים שם, מתוך המרקע בעקר. וקרה הנס הזה ויוסי אִחֵד לי את שני חלקי הפזל הזה והשירים שלו הביאו לי, בגלל שהם כתובים אולי באותו שטף לינארי, ללא פתוס, בשקט ובבטחה, מותח קו בין העבר המפואר, ההיסטורי, לבין הילדות. והבעיה שלי כעת לבחור אחד מבין שני שירים, כדי להראות לכם הקוראים שלי, את יופיו של המקום. השיר הראשון שבספר "זורם נהר ילדות" עמוד 9 לבין השיר השני "שבת על הגדה" עמוד 10. אין לי בררה ומה שיגבר יהיה השיר הראשון, בגלל שהוא קצר יותר, אבל השיר השני כל כך חבל, אבל תצטרכו לטרוח ולמצוא את הספר, כי השיר מתאר כל כך יפה את ההווי של אותה גדת נהר בה חיים, בה דגים ובה שותים את הקפה ואפילו מריחים את הטבק ביום השבת. (היות וזו שעת בקר מוקדמת מאד, ריח הקפה כל כך מגרה אותי). "זורם נהר ילדות": בְּשַׁבָּת נִסָּךְ הַשֶּׁקֶט בְּנַחַת מֵימָיו זוֹרְמִים כְּמוֹ בְּרָכָה רְחוֹקָה צוֹנַחַת בִּמְנוּחָה עָלָיו נִשְׂרַעַת שׁוֹטַחַת גַּלָּיו לִהְיוֹת מַרְבָד מִסְתּוֹדֵד עִם קַדְמוֹנִים זוֹרֵם נָהָר מִן הֶהָרִים
כָּךְ הֵפַרְתָּ מְפַכְפֵּךְ לוֹאַט סְבַךְ עוֹלֶה בִּשְׁתֵּי גְּדוֹתָיו וְעִירִי לְיַד אַבְנֵי בָּבֵל הַהִיא בָּבֵל אֲשֶׁר חָרְבָה בָּבֵל שֶׁל דָּנִיּאֵל נִשְׁפֶּכֶת אֶל יְרֹק חוֹפָיו שָׁם יַשְׁבָנוֹ בְּזָכְרֵנוּ וְהֵד בֵּן אַלְפַּיִם שָׁנָה בְּמֵימָיו טוֹבֵעַ וְנוֹגֵן בְּדָכְיָה אֶת שְׁנוֹתֵינוּ אחר כך באים השירים המתארים את המשפחה. כל הספר הזה הוא הבית והמשפחה. כבן זקונים יכלתי הזדהות אתו בהרבה מאד מהשירים מהרגעים והגורל הזה של להיות וללוות את כלם בדרכם ולהשאר עם ההורים פתאם לבד, אולי כמו בן בכור, אבל להיפך. אינני מתלבטת איזה שיר להביא כאן, ברור שזה יהיה השיר, "פעמיים בכה אבי". ע' 54.יכלתי להביא ת השיר, "אותי היניקה אמי" ע',12 שיר נפלא, יכלתי להביא את השיר המרגש כל כך "רעב מת אבי", ע'55, לא מה שחשבתם, אלא רעב לחיים. יכלתי להביא את כל השירים הנפלאים על בני המשפחה אלא שהשיר הזה, על בכי האב, מביא אותי גם אל הפרוזה, ששם מספר יוסי ובידו הטובה מביא אותנו בספרו אל העליה לארץ. "פעמיים בכה אבי": פְּעָמַיִם בָּכָה אָבִי כְּלוֹמַר פְּעָמַיִם רָאִיתִי אֶת אָבִי בּוֹכֶה פַּעַם הָיִיתִי יֶלֶד וּפַעַם שְׁנִיָּה כְּבָר גֶּבֶר
פָעָמַיִם רָאִיתִי אוֹתוֹ בּוֹכֶה בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הֵבַנְתִּי בַּצְּרִיף שֶׁל הַמַּעְבָּרָה הוּא זָלָג דְּמָעוֹת עֵינָיו וְלֹא הִבְחִין כִּי נָכַחְתִּי רַק לַיָּמִים הֵבַנְתִּי זְמַנִּים קָשִׁים הָיוּ וְלֹא יָכֹל לָתֵת וּפַעַם לִפְנֵי שֶׁנִשֵּׂאתִי בִּזְמַן וּמָּקוֹם אֲחֵרִים יוֹדֵעַ כִּי נָכַחְתִּי אַךְ לֹא אַפְּקוּ בּוֹ הַדְּמָעוֹת כִּי לֹא יָכֹל לָתֵת
פָעָמַיִם רָאִיתִי אֶת אָבִי בּוֹכֶה בְּוַדַּאי בָּכָה יוֹתֵר
כבר כתבתי שגדולתו של יוסי בכתיבה השקטה שהיא בעצם מעצימה את הקורות. דרך הכתיבה הרוגעת אנחנו שומעים את הקולות החורקים של השנוי, של מהפך אדיר שעבר על הילד, הנער, המשפחה וכל החיים נהפכו על פניהם. דוקא הקול השקט הבלתי מתלהם הוא קול אדיר שבנגוד לכל אותם הנשמעים בימים אלה בקרשצ'נדו רועם ובוטה, דוקא הקול הדק הזה, נכנס אל הלב ומספר ש"את הארץ קונים בייסורים," כך למדונו וכך חווינו זאת על בשרנו. ואין לי דוגמא יפה להראות לכם זאת אלא, בקטעים שבהם יוסי מספר על קריאתו המרובה ועל שני מנהלי בתי הספר שלמד בהם והם שהפנו אותו לאן שצריך בדרכו והם אלה שבהתפעלות גדולה לא ידעו שאין חשמל בביתו, כלומר במעברה שבה גר, חי והוא קורא לאור העששית נפט. אני כל כך זוכרת יפה את ריח הנפט שעלה מהעששית הזו, כעת כשאני מקלידה כאן.... תודה שהזכרת לי. אין לי אלא להמליץ לפני קוראי היקרים קחו את הספר, קראו אותו ואז תראו מהו סוד הצמצום. ר. מיפו
|