אמן הצום הוא סוג של מקצוע בעל אופי מיצגי, שהיה נפוץ באירופה עד שנות השלושים של המאה הקודמת. מופע יחיד זה היה מבוסס על אדם שגזר על עצמו להתנזר מכל דבר מאכל לתקופה ארוכה וקבוע מראש (למשל שבועים, חודש....) הוא נדד מעיר לעיר בתוך כלוב ובכל עיר היו מופקדים עליו שומרים מטעם פרנסי העיר יומם וליל שהשגיחו עליו שהוא מקים את נדריו. אך למרות שזהו מקצוע מיצגי, אמני הצום הונעו מתוך אמונה פנימית במקצועם וביעודם ולעולם לא היו אוכלים, אפילו לא פרור, גם לא באיומים וגם אם לא היו שומרים עליהם בכלל.

לאחרונה יצא לי לחשוב על אמן הצום מול האמן הנפש/המטפל

אמן הצום פועל בתוך שדה של אמנות שהיא אנטי אמנות. מקצוע שהוא אנטי מקצוע.

מול מקצועות שמובילים לקידום במעמד, כסף ומותרות מקצועות שבהם שולט האגו, זהו מקצוע  שעומד לפני בעליו ומוביל לכליתו של  האמן שעומד מאחוריו. הצום יותר חשוב מהאמן וקיום המקצוע מוביל להתמסמסותו הפיזית.

כך גם המטפל, אם הוא בא ממקום נכון הוא בהדרגה מפגישה לפגישה מפחית את עצמו עד שהוא נעלם לגמרי כך שתהליך טיפול טוב יכול להסתיים בקביע של המטופל שאת כל זה הוא כבר ידע לפני שהוא הגיע לטיפול.

2 סיבות עיקריות יש לו לצום: לאות אבל או תענית וצום שנועד להוביל את הצם לזיכוך פנימי.

הראשון קיים בשלושת הדתות המונוטאיסטיות של המערב והשני נפוץ בעיקר בתורות מזרחיות ובתורות מערביות שמובילות חזרה אל הטבע. גם זו וגם זו מקפלות בתוכם צום מהפנים אל הפנים ומהפנים אל החוץ.

דיוויד ברוזה פעם אמר באיזה ראיון "איפה לא רעבים כשעושים אמנות? בכל העולם זה ככה, החבר'ה בניו-יורק הולכים עם המגברים בסאבוויי, נוסעים ממועדון מעופש למועדון מעופש ואוכלים סנדוויצ'ים בדרך. זה אחלה מקצוע, אבל אתה יורק דם ומקיא את הנפש. אין שום דבר רע בלהיות אמן רעב. לא שמעתי שאף אמן מת מרעב. מתו מדיכאונות, מתו מכל מיני דברים אבל לא מזה. זה טוב להיות אמן רעב! זה מביא יצירתיות!"

אמן הצום מעוניין ביצירתיות שתוביל לצום האולטימטיבי והוא מוכן לוותר על הפיזיות שלו כדי לקדמה.הוא עורר בקהל שבא לצפות בו פחד ורתיעה אך גם מחשבה נוספת על חיי היום יום. על גרגרנות. הוא אילץ את הקהל להביט להרגלים שאופפים את חייהם בעינים ולבחון אותם.