כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    בסך הכול סיפור לילדים

    2 תגובות   יום חמישי, 21/4/16, 19:03

    יום ראשון

     

    "אם תספר לנו סיפור אנחנו מבטיחים ללכת לישון", צעקו לי בקול אחד שניהם. שנתיים הפרש בין אחד לשני ועדיין הם נשמעים לי כמו בן אדם אחד שהמשימה היחידה שלו בחיים זה לגרום לי להתעייף. “סיפור! סיפור! סיפור!", המשיכו מתוך רצון עז להמשיך למרר לי את החיים. כמו שתמיד קורה במקרים מסוג זה נכנעתי, “תתכסו ותורידו גרביים, אתם זוכרים מה סבתא שלכם הייתה אומרת?”, שאלתי תוך כדי הפניית אצבע חוקרת. “כן", ענו לי ביחד, “מי שישן עם גרביו שלא יתפלא אם יתעורר עם יבלת בין רגליו".

     

    "יפה מאוד, את הסיפור הזה הרווחתם" החמאתי, "אני הולך לספר לכם על הפעם הראשונה שאמא שלי שלחה אותי לקנות דברים במכולת לבד". "לבד...?", קולה של הקטנה כרגיל הפריע, "מה? יש ילדים ששולחים אותם לבד לקנות דברים במכולת?”. הייתי רגיל כבר לשאלות שלה, מפריעה לכל דבר ולא יכולה לשבת בסבלנות, בדיוק כמו אמא שלה, “כן חמודה, כשילדים מחונכים ושקטים יושבים בשקט לאורך סיפור שלם שאבא שלהם מספר להם אז הם מרוויחים את הזכות ללכת לבד למכולת". "בסדר אבא, מבטיחה"', אמרה בקול חלש ומשכה את השמיכה קרוב יותר לסנטר.

     

    הסתכלתי על שני היצורים עם הנזלת בהערצה והתחלתי לספר להם את הסיפור שהמצאתי לעצמי בראש היום בבוקר כשהלכתי לקנות חלב:

     

    "היה יום גשום, כמעט כמו היום, אמא שלי הייתה עסוקה במטבח. הייתי בסלון כשהיא צעקה שאני צריך ללכת למכולת לקנות ביצים וחלב, ושאעשה את זה מהר. “ביצים וחלב, ביצים וחלב", מלמלתי תוך כדי ירידה במדרגות. כשיצאתי מהמכולת עם השקית הכבדה התחיל לעקוב אחריי גור כלבים, ליטפתי אותו והוא ליקק לי את היד, החלטתי לקחת אותי איתי. הכנסתי אותו הביתה וסידרתי לו פינה בסלון, מאמא שהייתה במטבח ביקשתי שתביא קערה עמוקה עם מים. שמעתי אותה מכבה את הברז בכיור ומתקרבת אליי. "השתגעת?!!", צעקה, "תחזיר אותו למקום שלקחת אותו ממנו". ישר התחלתי לבכות, כמו שאתם עושים לי כשאתם לא מקבלים את מה שאתם רוצים, אבל אחרי שהראיתי לה כמה הגור היה מחונך היא ישר התאהבה בו והרשתה לי להשאיר אותו". הם היו מרותקים, ראיתי את זה בעיניים שלהם, “קראתי לו ג'ימי, הוא היה הכלב הראשון שלי".

     

    העיניים הנוצצות שלהם הסתכלו עליי בתקווה עצומה, כאילו אמרתי להם בלי מילים שמחר אני הולך לבחור להם כלב ואף אחד לא יגיד להם שאי אפשר.

     

    אמא שלהם לא הולכת לאהוב את זה.

     

    יום שני

     

    מהבוקר חפירות, לא הספקתי לפתוח עיניים וכבר היא התחילה עם השטויות שלה: "מה, אתה אמרת להם שמותר להם כלב? מה אתה ממציא את השטויות האלה? ג'ימי הגיע אליכם אחרי שהשכנה נסעה לחו"ל והחליטה לא לחזור, אמא שלך ריחמה עליו אז הוא נשאר. מה אתה נותן להם תקווה לכלב, תסלח לי אבל אתה אידיוט". אני שונא להתעורר לחפירות, בסך הכול רציתי לשמח את הילדים עם סיפור כיפי וכל הזמן אני צריך לחשוב על המילים שיוצאות לי מהפה, כל הזמן לחשוב על הכול ולחפור על הכול ולדעת לאן המילים שלי עלולות להוביל. מה זה השטויות האלה? כל הזמן לתכנן. אז בסדר, אני מבוגר. בסדר, יש לי ילדים. חליק. הם יגדלו בסדר, אני גדלתי בסדר וגם היא גדלה בסדר. אני אף פעם לא עונה לה כשהיא תוקפת אותי, היא בדרך כלל מבינה שאני מתרחק ברגע שאני קם ויוצא בלי להסתכל עליה.

     

    אחרי שנרגענו ושלחנו את הילדים לבית ספר היא ניגשה אליי שוב וביקשה סליחה, "מאמי, אני רק רוצה שתחשוב על מה שאתה אומר להם, אין לי בעיה עם סיפורים שאתה ממציא להם, אבל אם הסיפור עלול לתת להם תקווה למשהו שאנחנו לא יכולים לתת להם אז עדיף שתבחר סיפור אחר". הנהנתי, באמת מגיע להם משהו עם קצת יותר דמיון.

     

    באותו ערב ניגש אליי הבכור ושאל אותי מתי אנחנו הולכים להביא כלב, חייכתי אליו כשאמרתי לו שבדירה בה אנחנו גרים אי אפשר להביא בעלי חיים, ושיסלקו אותנו מהבית אם נביא כלב הביתה. הוא התחיל לבכות, בדיוק כמו שאני בכיתי בסיפור שהמצאתי לו אתמול, אין מה להגיד, הוא בטוח הילד שלי. ליטפתי לו את הראש כששאלתי אם ירצה לגור ברחוב, הוא הנהן, צחקתי כשאמרתי לו "ואתה תעזור לי לחטט בזבל כדי לדאוג לארוחת ערב לי, לך, לאחותך הקטנה ולאמא? מי שגר ברחוב הולך לישון לפעמים רעב. אולי במקום להביא כלב אני אספר לך ולאחותך עוד סיפור, מתאים?", אני חושב שאחרי שהוא ראה אותי מחייך משהו בו נרגע, הוא רץ לחדר.

     

    "אבא בוא!", צעקה הקטנה, "אנחנו מוכנים לשמוע סיפור חדש, ואנחנו כבר מכוסים ומוכנים". אמא שלהם הסתכלה עליי באותם רגעים, "אני בא" צעקתי, התעלמתי מהמבט שלה והתקדמתי לכיוון החדר שלהם, מין חיוך גמלוני ליווה את הפרצוף שלי כשעמדתי בפתח הדלת והכרזתי "מי רוצה לשמוע על המלחמה של אבא שלכם בשפה העברית?", "אנחנו", השיבו שניהם, שמעתי אותה קמה מהספה בסלון ומתקרבת גם כדי להאזין אבל נכנסתי לחדר והתעלמתי.

     

    "השפה שלנו היא לא שפה קלה בכלל, על כל מילה שיוצאת מהפה צריך לחשוב, לשפה העברית יש חוקים, יש זכר ויש נקבה כמו שאתם ילד וילדה, ולכל אחד יש דרך משלו איך לדבר. אמא שלי כל הזמן הייתה מתקנת אותי כמעט על כל מילה שהייתה יוצאת לי מהפה. זה היה מצב בלתי נסבל שכל פעם שביקשתי כוס מים היא הייתה שואלת אותי אם אני מתכוון לכוס אחת או אחד, ואז כשלא עניתי לה היא לא הייתה מביאה לי לשתות. החלטתי להחזיר לה עם סיפור שהמצאתי, "אימא", אמרתי, "רכשתי שרשרת מקושקשת שרק בילתה כל היום בלקשקש קשקושים, רשרשתי שני שתיימים ושלשות ממולמלים". "על מה אתה מדבר?", היא הייתה שואלת. "את שאלת אותי שאלה יחידית אז אני לפלפתי סביב ידי האחד שרשרת שרכשתי וסובבתי סביב, כשמסובבים שרשרת סביב, כמו חבל, אפשר לבחור כמה סיבובים אפשר לסובבם, וכל סיבוב יכול להיות או שתיימימים או שלושתימיים". "על מה אתה מדבר?", שאלה אותי שוב אמא שלי"...

     

    "על מה אתה באמת מדבר, אבא?" שאל אותי הבכור. "כן, עמי, על מה אתה באמת מדבר?" קולה המפתיע של אשתי בקע מחוץ לחדר. "אמא, גם את מקשיבה", צעקה לה הקטנה, "איזה כיף, בואי תשבי איתי ותקשיבי איתנו גם לסיפור המוזר של אבא". "אני אעשה את זה", אמרה לה אמא שלה, הרגשתי את הברוך מתקרב, עכשיו באמת הסתבכתי.

     

    "אז תתנו לי לסיים ואל תפריעו, אני לא יכול להמשיך סיפור שמפסיקים אותו באמצע", ניסיתי להישמע סמכותי ככל הניתן, "בדיוק סיימתי לספר לכם שהחלטתי ללמד את אמא שלי לקח על כל הפעמים שהיא ניסתה ללמד אותי איך לדבר בצורה נכונה ועצבנה אותי על הדרך, אז החלטתי להמציא לה סיפור עם מילים שאפשר לסובב אותן והם עדיין יהיו בעברית נכונה, מה שלא ידעתי זה שאת הסיפור שהמצאתי לה היא לא תבין ישר. הייתי בטוח שזה הגיוני ביותר שאם יש שרשרת שכשמסובבים אותה היא עושה רעשים ואפשר לסובב אותה סביב עצמה פעמיים ואפילו שלוש פעמים. אבל היא לא הבינה, בדיוק כמו שאימהות בדרך כלל לא מבינות, שמותר להמציא דברים ושזה אפילו נחמד לפעמים".

     

    "אבא, אמא שלך לא הייתה אשמה שאתה מקשקש קשקושות", אמרה הקטנה. "קשקושים חמודה", אמא שלה תיקנה אותי, "אין כזה דבר קשקושות". "בסדר אמא, אני אדע להבא", התעטשה ומרחה את היד על הפיג'מה שלה. אימא שלהם קמה וצחקה כשהכריזה: "חמודים, הגיע הזמן שלכם לישון, אבא סיים את הסיפור שלו ואנחנו נראה אותכם בבוקר".

     

    עוד סיפור שנקטע, עוד יום שעבר, תהיתי אם היא תגיד לי שוב משהו על הסיפורים שאני מספר לילדים שלנו אבל היא נישקה אותי ושתקה.

     

     

    יום שלישי

     

    התעוררנו כשהקטנה התחילה לקפוץ על המיטה שלנו "אבא, אמא, ים ים ים, קומו מהרה ונלך לים", אליה הצטרף בכמעט טבעיות השני "כן אבא, בואו כבר, אולי נלך להביא גם כלב שיבוא איתנו לים?". הוא לא מוותר, זיק של גאווה התעורר בי, נזכרתי לרגע איך שכשאבא שלי איים לזרוק את הכלב שלי מהבית נעלתי את עצמי בחדר ולא הסכמתי לצאת עם ג'ימי עד שהם יסכימו שהוא יישאר. "בסדר חמודים, רק אם תעזרו לי לסחוט תפוזים", קמתי מהר ורצתי למטבח "אחרון למטבח הוא ביצה סרוחה".

     

    כשחזרנו בערב הביתה הילדים הלכו לחדר שלהם והיא אמרה "עמי, אני לא בטוחה כמה הסיפורים שאתה מספר להם הם חינוכיים. אתה יודע שהוא לא מפסיק לבקש כלב כבר כמה ימים וש..". "זה לא כמה ימים", קטעתי אותה, "זה מאתמול בבוקר". "לא עמי, זה משלשום בלילה, דקה אחרי שסיפרת להם את הסיפור המזויף על ג'ימי. הילד לא מפסיק לברר אם זה יהיה בסדר אם הוא יביא כלב הביתה ואני כל הזמן מסבירה לו שאתה בסך הכול ממציא סיפורים ושמה שקורה בסיפורים זה דברים לא אמיתיים. אני חושבת שיש לך המון דמיון אבל תנסה לא לתת להם את ההרגשה שהסיפורים שלך יכולים להיות אמיתיים, תמציא להם דמויות מצוירות, חיות מדברות, לא יודעת, דברים כאלה. די, זה מעייף אותי. אני יודעת שאתה הולך לספר להם סיפור עכשיו ואני מבקשת שהוא יהיה יותר נורמלי מהאחרים. אני כבר לא יודעת איך הם הולכים להתנהג לי מחר בבוקר".

     

    "אל תהיי דרמטית, הכול טוב, זה בסך הכול סיפורים, ואני סומך עליהם שהם ידעו להבין את ההבדל בין מה שאמיתי למה שמומצא", אמרתי, רציתי להמשיך לנאום לה אבל היא ישר השתיקה אותי עם "הם ילדים, תנסה לזכור את זה. אתה אולי לא רואה את ההבדל בינך לבינם, אבל אני רואה".

     

    עזבתי אותה והגעתי לחדר מחוייך כולי, "מי רוצה לשמוע עוד סיפור של אבא?", הם ישבו בתוך המיטה שלהם עם הצעצועים שקניתי להם, לה הייתה עוד בובה לאוסף ולו בובה של כלב. מדהים איך אפשר להרגיע אותם לכמה שעות עם מתנות מספיק רלוונטיות. "אנחנו שתיים שניים שנינו כפליים ראש ראש קרא בקול גדול פירבעיים", צעקה הקטנה ראשונה,לא נרגעת כבר מהבוקר. גם הבכור הרים את הראש שלו והסתכל עליי בחיוך דומה לשלי. נדמה לי ששמעתי כיסא זז במטבח אבל התעלמתי. "אז על מה הסיפור הפעם אבא?"

     

    "אני הולך לספר לכם את הסיפור על אבא שלי, הוא היה כלכלן בחברת ביטוח, כשהייתי קצת יותר גדול מכם בבית ספר כתבתי חיבור על העבודה של סבא שלי", החלטתי לספר להם סיפור אמיתי הפעם, זה יותר חינוכי מסתם משהו מומצא.

     

    "כשלמדתי בבית ספר ביקשו מכל תלמיד שיכתוב חיבור על העבודה של אבא שלו. סבא שלכם עבד בחברת ביטוח בתור כלכלן, ואני תמיד ביקשתי ממנו שייקח אותי לבקר אצלו בעבודה אבל הוא אף פעם לא הסכים. גם כשניסיתי לשאול אותו מה בדיוק כלכלנים עושים הוא לא אמר לי. בכיתי לו שזה שיעורים מבית ספר, אבל הוא אמר שאני אלך לאמא שתעזור לי, אבל אמא הייתה עסוקה, אז החלטתי לכתוב במה הוא עובד כמו שאני הבנתי את זה:

     

    -------------------------------------

    אבא שלי עובד בתור קלקלן בחברת ביטוח אמיתית, הם מתעסקים בביטוחים. יש סוכני ביטוח שעוזרים לאנשים עם כסף ויש קלקלנים שהתפקיד שלהם הוא לקלקל דברים לאנשים האלה. החברת ביטוח שאבא שלי עובד בה שולחת את אבא שלי לקלקל לאנשים דברים בבית שלהם, למשל הוא עוזר למנורה שלהם להישרף, או שהוא עושה להם קצר חשמלי במקרר. הוא גם דואג שהמכונית שלהם לא תיסע ושיהיה לה פנצ'ר. אבא שלי הוא המקלקל המצטיין של החברה, לא פעם אמא אומרת שאבא זכה בפרס עובד השנה כמעט בכל שנה. אני מתאר לעצמי שהוא ממש טוב בתור קלקלן. אני חושב שכשאני יהיה מבוגר גם אני ארצה להיות קלקלן, בדיוק כמו אבא שלי.

    ----------------------------------

     

    למחרת הקראתי לכל הכיתה את העבודה שלי והם ישר התחילו לצחוק עליי "לא קלקלן, זה כלכלן, הוא עוזר לאנשים עם כסף, הוא לא מקלקל דברים", הסמקתי, אמרתי להם שאני לא מבין על מה הם מדברים וקלקלן זה מישהו שהתפקיד שלו זה לקלקל דברים ושהם לא יגידו לי מה אבא שלי עושה כי אני יודע יותר טוב מהם במה הוא עובד. "אתם לא מבינים בכלל על מה אתם מדברים, יש קלקלנים כמעט בכל מקום, גם בבית הספר, כשאני מסתכל עליכם אני רואה ילדים שיגדלו גם להיות קלקלנים כשהם יהיו גדולים, הם כבר עכשיו מקלקלים לי את החיבור שכתבתי".

     

    כשחזרתי הביתה אמא אמרה לי שהמורה מבית הספר התקשרה וסיפרה לה מה כתבתי, ושהיא מצטערת שהיא לא עזרה אתמול. אמרתי לה שזה בסדר, כי אני באמת חושב שהעולם צריך אנשים שיהיו קלקלנים, אחרת לא תהיה עבודה לאף אחד. "אם מישהו לא יקלקל את הרמזור בכביש אז לא תהיה עבודה למתקנים, ואם מישהו לא יקלקל את החלב במכולת אז אף אחד לא יצטרך להביא חלב חדש מהפרות, ואם אף אחד לא יקלקל את כל השעונים בחוץ אז כולם תמיד ידעו מה השעה, ואם..."

     

    "די", קטעה אותי, "אין לי מושג שוב פעם על מה אתה מדבר, אבל תבין עמי, אין כזה דבר מישהו שהתפקיד שלו זה לקלקל דברים, הכול בראש שלך. דיברתי עם אבא והוא הולך להסביר לך מה זה כלכלן כשהוא יחזור מהעבודה, אמרתי למורה שתביא לה חיבור חדש ושאם לא תרצה אתה לא חייב להקריא אותו מול כל הכיתה הפעם".

     

    הם נרדמו, פתאום שמתי לב לנשימה העמוקה שלהם בחדר, לא שמתי לב אפילו באיזה שלב של הסיפור הם כבר פיהקו את עצמם מחוצה לו. סגרתי את הדלת מאחוריי וראיתי אותה יושבת על כיסא ליד הדלת,

    "אני לא מכירה את הסיפור הזה", התחילה, "אני כבר לא יודעת מה פחות חינוכי לילדים שלנו, אבא שמספר להם סיפורים שהוא ממציא או אבא שמספר להם סיפורים אמיתיים על דברים שהוא המציא. אתה ממש טיפוס". חייכתי, היא תמיד מצליחה להבין אותי.

     

    יום רביעי

     

    כשחזרתי הביתה היא אמרה לי שהילדים משחקים למטה, ושהקטנה לא הפסיקה מהבוקר להגיד שכשהיא תגדל היא תרצה להיות קלקלנית בדיוק כמו סבא שלה, ודווקא הבכור היה שקט כל הבוקר.

     

    "הם ילדים טובים, תני להם לדמיין מה שהם רוצים, הם יהיו בסדר, אני מבטיח לך", אמרתי לה תוך כדי חיבוק.

     

    שמענו את הדלת נסגרת כשהילדים נכנסו הביתה, קולו של הבכור גרם למבט שלה להסתכל עליי שוב בצורה מוזרה כשהוא צעק: "אתם יכולים להביא לי קערה גדולה עם מים?"

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/4/16 19:20:
      צחקתי מאד ושיתפתי :-)
        30/4/16 06:55:

      אהבתי את הקשקושות :)

      לא רק אבל בהחלט גם. כתוב יופי !!

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין