כותרות TheMarker >
    ';

    על ארה"ב, אמריקאים ומה שביניהם...

    הבזקים ומבזקים על ארה"ב של פעם ( היסטוריה) ועל ארה"ב של היום ( אקטואליה,פוליטיקה,יחב"ל,קהילה יהודית אמריקאית) ולפעמים נאיר (נעיר?) גם פינות אפלות אחרות :-)

    אלה פיצג'רלד- קוסמת הג'ז הגדולה, שהצליחה להשתחרר מכל שיעבוד

    2 תגובות   יום שלישי, 26/4/16, 00:45

    כינו אותה " הגברת הראשונה של השיר", היא זכתה ב13 פרסי גראמי ומכרה מעל 40 מיליון אלבומים.

    היה לה קול גמיש,  נקי וחסר גיל. היא שרה בלדות, ג'ז ויכלה לחקות כל כלי נגינה שהוא. מעבר לאיכות הקולית וליכולת האימפרוביזציה, היו בה חום ואינטליגנציה שהעניקו גם לשירים המלנכוליים ביותר גוון אופטימי. היא הופיעה בכל רחבי העולם , לצידם של ענקים דוגמת דיוק אלינגטון, קאונט בייסי, נט קינג קול, דיזי גילספי, בני גודמן, תום ג'ונס, פרנק סינטרה ... והקהל אהב אותה- אנשים מסוגים, מרקעים , מדתות ומעמדות שונים, כולם היו שותפים להערצה כלפיה.

    אלה ג'יין פיצג'רלד Ella Jane Fitzgerald נולדה ב25 באפריל, 1917 (יש מקורות הטוענים שהיא נולדה ב1918, אך נראה שלא כך הוא), בניופורט ניוס, וירג'יניה, כביתם של וויליאם פיצג'רלד וטמפרנס  ( טמפי) Temperance (Tempie), וויליאמס פיצג'רלד.

    ההורים לא נישאו, אך האב נתן להן את שמו. הוא עזב כשאלה הייתה בערך בת 3.

    ''

    בגלל הגזענות והאפלייה כנגד השחורים בדרום ארה"ב והציפיה שבמדינות הצפון, המצב יאיר להם פנים, החלה נהירה גדולה ("ההגירה הגדולה" ) של שחורים מן הדרום אל הצפון בתקופה 1910-1930. גם אלה, אימה ובן זוגה החדש של האם , ג'וזף (ג'ו) דה סילבה

    Joseph Da Silva

    החליטו לנסות את מזלם בצפון, עזבו את וירג'יניה ועברו לגור, שלושתם יחד בחדר אחד,ברח' קלינטון 27, ביונקרס, ניו יורק.

    ב1923 נולדה אחותה למחצה , פרנסאס. אלה החלה לכנות את ג'ו "אבי החורג".

    לפרנסת המשפחה, עבד ג'ו בחפירות ולעיתים כנהג ואילו טמפי עבדה במכבסה אוטומטית ולעיתים בקייטרינג. גם אלה ניסתה לסייע לפרנסה ועבדה בעבודות מזדמנות. היא למשל שימשה כמתריעה מפני פשיטות משטרה בבית בושת מקומי.

    בגיל 6 אלה החלה ללמוד בבי"ס ציבורי , ברחוב בו גרו וב1925 המשפחה עברה לבניין מרווח יותר, במרחק מספר רחובות. בשכונה גרו בעיקר שחורים ואיטלקים, אך היו שם גם בני מיעוטים אחרים, כגון אירים ויוונים. מה שאיפיין את כולם היה המצב הכלכלי הרעוע. למרות הכל, היחסים בין השכנים היו טובים למדי. נראה שאלה התחברה בעיקר עם ילדים שחורים, אך לא רק. שכנים שזכרו אותה, סיפרו שהייתה ילדה שמחה, שאהבה לרקוד ולשיר. לא הבית ולא ביה"ס לא טיפחו במיוחד את תחום המוסיקה, אך כאשר האימא הצליחה לחסוך מעט,  אלה קיבלה שיעורי פסנתר. מאוחר יותר, אלה סיפרה שלאימה היה קול קלאסי נהדר וששמעה שאביה, אותו כלל לא זכרה, נהג לפרוט על גיטרה.

    כילדה נהגה ללמוד בכנסיה המתודיסטית של השחורים ביונקרס וגם הופיעה שם בשירה ( וכנראה גם בכנסיות נוספות בעיר).

    הרדיו השפיע מאד על אלה, שנהגה להאזין למוסיקה. היה לה כשרון לחקות זמרים וסגנונות שירה והיא נהגה ללמד את חברותיה שירים שהיו פופולאריים אז. בנים בני גילה לא מצאו שהיא מושכת- היא תיארה את עצמה כטומבוי ולא פעם הצטרפה למשחקי כדורסל בשכונה, אך שמחת החיים שלה, חיוכה התמידי ושירתה, קירבו אליה אנשים רבים. נהגה להתחבר בקלות והיו שאמרו שהיא הפיצה מצב רוח טוב בכל השכונה. צ'ארלס גוליבר היה חבר קרוב והם נהגו להסתובב שעות בשכונה ובעיקר לרקוד. מאחר שמבחינה גיאוגרפית הם לא גרו רחוק מהארלם, שידעה אז פריחה תרבותית ניכרת בעיקר בכל הנוגע למועדוני ג'ז וריקודים, השניים נהגו לנסוע למועדונים בהארלם ולרקוד במשך שעות או לראות הצגות בתיאטרון "אפולו". לרוב הלכו "לאולם הנשפים סאבוי" ולא פעם לימדו את הרקדנים האחרים , לרקוד. הם השתתפו בערבי תחרויות ואף עבדו לעיתים-בשכר זעום- כרקדנים מזדמנים במועדונים של יונקרס.

    ואז, הכל נקטע ושמחת החיים של אלה נעלמה. ב1932, נפטרה טמפי.

    ישנן 2 גרסאות לסיבת המוות : מאוחר יותר, אלה סיפרה לעיתונות, שאימה ישבה בקדמת מכונית הסעות, מחזיקה בידיה ילד ואז, כשהנהג בלם בפתאומיות, האימא ניסתה להגן על הילד פן יפגע וקיבלה מכה חמורה בראש, ממנה לא החלימה. אך נראה כי זה לא היה הסיפור האמיתי, שכן חבריה הקרובים ביותר של אלה , כולל צ'ארלס, לא שמעו עליו בזמן אמת. גירסא שניה אומרת, שהאם נפטרה מהתקף לב.

    אלה הייתה בת 15,הרוסה נפשית ובנוסף נאלצה להתמודד עם התנהגותו של דה סילבה, שלא ראה בעין יפה את יציאותיה עד שעות הלילה המאוחרות, כדי לרקוד. באחד הערבים בהם חזרו מאוחר, דה סילבה התפרץ עליה ועל צ'ארלס ואסר עליה לצאת מן הבית למשך תקופה מסוימת. בשכונה החלו נפוצות שמועות כי הוא התחיל לשתות, שהתנהג באלימות ושבכלל, העניינים בינו לבין אלה לא הסתדרו. צ'ארלס חש שאלה מוטרדת ומכונסת בתוך עצמה, אך לא העז לשאול אותה אם היא עברה התעללות.

    אלה עברה לגור עם אחות אימה, וירג'יניה וג'אורג'יאנה, ביתה, בביתן שבהארלם. היא עזבה את ביה"ס התיכון בו למדה ביונקרס ומאז גם נותק הקשר כמעט לחלוטין עם צ'ארלס ועם אנט, אחותו, שאף היא הייתה חברה קרובה של אלה. זמן לא רב אחר כך, נפטר דה סילבה מהתקף לב ופרנסס עברה אף היא לגור עם אלה והדודה.

    התקופה הייתה קשה, תקופת השפל הכלכלי , המצב הכלכלי בבית היה רעוע ואלה, שלא הלכה לבי"ס, נתקלה בבעיות כשניסתה להשיג כסף ברחובות. למשל, היא החלה להיות מעורבת בהימורים בלתי חוקיים שנהגו לשחק ברחובות הארלם. מאוחר יותר, סיפרה חברה של אלה, שהיא הייתה צעירה מידי בזמנו ולא הבינה שהיא מעורבת בעסק בלתי חוקי. אך מאחר שהיא לא למדה וחיפשה את מזלה ברחובות, המשטרה נכנסה לתמונה ובית משפט לנוער החליט ב1934 שיש להעבירה ל"בית היתומים השחורים ריברדייל", אך היא ברחה משם ואז הועברה לבי"ס מתקן לנערות, ליד אולבני, ניו יורק. מרבית הנערות נשלחו לשם בשל סיבות פעוטות כמו היעדרות מביה"ס, אך הן זכו ליחס נוראי מהצוות שהיה ברובו גברי ונהג להכות אותן באלימות. הזיכרון היה כה נוראי עבור אלה, שהיא מעולם לא דיברה על כך בציבור וכשהוזמנה ב1965 לבוא לשוחח עם הנערות שהתגוררו במקום, היא פשוט סרבה....

    כשחזרה לגור עם דודתה, המשיכה לנסות להשיג כסף ויחד עם אחרים נהגה לרקוד ברחובות ולזכות בכמה פרוטות מהעוברים והשבים. כשהצליחה לחסוך מעט כסף, הלכה ללמוד נגינה בפסנתר. כשגדלה העריכה כי השנים הקשות בחייה סייעו לה להתבגר ודחפו אותה להצליח, משום שידעה מה פירושו להאבק כדי לשרוד...

    ב1934, בגיל 17, ניתנה לה הזדמנות להופיע בתחרות חובבים בתיאטרון " אפולו", בהארלם, ניו יורק. היא תיכננה להתחרות בריקודים, אך כשראתה את האחיות אדוורדס רוקדות, היא החלה לחשוש משום שחשה שהיא לא מגיעה לרמתן. היא עלתה לבמה כולה מבועתת ועצבנית למשמע המלמול מהקהל " מה היא הולכת לעשות?" ובהחלטה של הרגע האחרון, היא בחרה לשיר. היא ביקשה מהתזמורת לנגן את "ג'ודי" של הוגי קרמייקל, שיר שהכירה היטב משום  ששרה אותו  קוני בוסוול  , זמרת שאימה אהבה ואחת הזמרות המשפיעות ביותר על אלה עצמה. אלה הצליחה להשתיק את הקהל וכשסיימה את השיר, האנשים עמדו לכבודה, מחאו כפיים ודרשו הדרן. היא נענתה ושרה שיר נוסף של האחיות בוסוול ( שלישיית אחיות לבנות מניו אורלינס), " מושא אהבתי". בסוף הערב היא זכתה בפרס הראשון- 25 $ והשאר- היסטוריה...

    ''

     מחוץ לבמה, רחוקה מאנשים שהיא מכירה, אלה הייתה מסוייגת וביישנית. היא הייתה מודעת להופעתה הלא מרשימה במיוחד ולפרק זמן מסויים אף הטילה ספק בכשרונותיה. אלא שכשהייתה על הבמה היא הפתיעה את עצמה –היא לא חשה שום פחד. היא חשה בבית לאור הזרקורים.היא הרגישה את אהבת הקהל ומאוחר יותר תגיד שהיא הבינה שהיא רוצה לשיר בפני אנשים למשך כל חייה.

     

    https://www.youtube.com/watch?v=PEM_63_P0CY

     

    הסקסופוניסט באותו לילה היה בני קרטר, שהתרשם ממנה עמוקות והחל להפגיש אותה עם מי שיכולים היו לסייע לקריירה שלה. הם הפכו לחברים ואף עבדו יחד.

    מעריציה הרבים העניקו לה אנרגיות והיא החלה משתתפת בכל תחרות כישרונות שיכלה למצוא. בינואר 1935 אלה קיבלה את ההזדמנות לשיר במשך שבוע עם להקתו של טיני בראדשואו בבית האופרה של הארלם. ואז השתתפה בתחרות נוספת ב"אפולו" . מנהל הטקס היה בארדו עלי, צייד כשרונות עבור המתופף צ'יק ווב (וויליאם הנרי ווב- 1905-1939).כך הכירה את ווב, שהצליח להתמודד עם בעיות פיזיות קשות, שעיכבו את התפתחותו ועיקמו את גוו ולהפוך לאחד המתופפים המפורסמים ביותר בתקופת הסווינג. אמנם הוא התרשם מקולה, אך הוא כבר שכר את הזמר צ'ארלי לינטון ולכן בהשפעת אישתו סאלי וסוכנו גאלווסקי, הציע לאלה להצטרף לתזמורתו שעה שניגנו ריקוד באוניברסיטת ייל. "אם הילדים יאהבו אותה, היא תשאר", אמר. למרות שהיה זה קהל לא קל, אלה הייתה הצלחה גדולה וצ'יק הציע לה לנסוע להופעות עם התזמורת, תמורת 12.50$/שבוע. בזכות התזמורת של ווב, אלה קיבלה חנינה ממדינת ניו יורק. מאוחר יותר אימצו הוובים את אלה שהייתה עדיין נערה, לביתם. צ'יק לימד אותה כיצד לשיר בציבור ועיצב את דרכה אל הכוכבות. החיים בבית ווב היו מלאי איסורים, צ'יק היה נוקשה איתה ואסר עליה למשל, לצאת עם נגנים מהתזמורת (וגם לנגנים אמר שאסור להם להתראות איתה). הסקסופוניסט לואיס ג'ורדן היה ראשון להפר את האיסור. הוא רצה לצרף את אלה לתזמורתו וקנה לה סט לציפורניים, אך היא זרקה אותו עליו. ואז הם שרטו זה את זה בפנים. ווב נזף בשניהם באופן פומבי. מאוחר יותר הם השלימו ואף עבדו ביחד.

    במחצית 1936 ובהתאם להבטחתו של ווב, אלה הוציאה את תקליטה הראשון, "אהבה ונשיקות" בחברת "דקה", אך התקליט לא זכה להצלחה גדולה. היא , שכבר לא נשמעה עצבנית על הבמה, כבר שרה אז כמלווה לתזמורתו של צ"יק, ב"אולם הנשפים סאבוי" בהארלם, בו היה מקום לכ2000 רקדנים ושנחשב אז כאולם הנשפים המפורסם ביותר בעולם. סגנון הביבופ (כינוי לג'ז מודרני יותר) הפך באותה תקופה לפופולארי ביותר ואלה התאימה עצמה אליו ולא פעם קולה נשמע כקרן נוספת בתזמורת. האילתורים שעשתה והחיקויים לכלי הנגינה, הביאו לה יותר ויותר מעריצים. היא הפכה את תחום החיקויים הזה

    -Scat-

    לאמנות בפני עצמה. אחד המוזיקאים שהדריכו אותה בנושא היה דיזי גילספי: היא החלה לשיר באותו אופן שבו סקסופוניסטים וחצוצרנים ניגנו ועשתה זאת ברמה כה גבוהה , שיכלה להתחרות עם הנגנים הטובים ביותר.


    https://www.youtube.com/watch?v=PbL9vr4Q2LU 

     

    הפסנתרן טדי ווילסון שמע את ההקלטה והזמין את אלה לשיר איתו במרץ 1936. באותה תקופה אלה לא הקפידה בלבושה והחצוצרן פרנק ניוטון שלא התרשם מהופעתה, לחש לטרומבוניסט בני מורטון- " אלהים הטוב, מה הם שלחו לנו היום"? אך ברגע שהוא שמע אותה שרה, הוא שינה את גישתו אליה.

    ככל שאלה הרוויחה יותר כסף ובעצה אחת עם סאלי ווב, היא החלה רוכשת בגדים יותר ויותר אופנתיים.

    ב1938,בגיל 21, אלה הקליטה את שיר הילדים (1879)
    "A-Tisket, A-Tasket"

    שהיא עיבדה ושמכר מיליון עותקים ( שיא באותה תקופה) ונשאר במשך 17 שבועות בראש מצעדי הפזמונים. מאוחר יותר באותה שנה, היא הקליטה את להיטה השני "מצאתי את הסל הצהוב שלי".


    https://www.youtube.com/watch?v=xbztUizvDjw

     

    לפתע, אלה הפכה לזמרת מפורסמת. היא גם הופיעה והקליטה עם תזמורתו של בני גודמן והיה לה שואו משלה " אלה פיצג'רלד ושמיניית סאבוי שלה".

    ב16 ביוני , 1939 , נפטר צ'יק ווב בעירו, בולטימור, לאחר ניתוח שעבר. משערים שבזמן הלוויה יצאו לרחובות מעל 40,000 איש. על פי הסכם קודם, התזמורת שינתה את שמה ל"אלה פיצג'רלד ותזמורתה המפורסמת", כשאלה הפכה למנהיגת התזמורת. עזר לה הסקסופוניסט טד מקריי. היא ניהלה את התזמורת במשך מספר שנים, אך למרות שחיבבו אותה, היה קשה לנגנים לקבל את מי שעד לא מזמן שיחקה איתם בלאק ג'ק, כבוסית שלהם. אחרי שפג הקסם שבחדשנות של ניהול התזמורת,  אלה התעייפה מדרישות השכר שלהם (הם הרוויחו 67.50$/שבוע) ומרצונם להשיג לעצמם קטעי סולו ארוכים יותר. היא הגיעה למסקנה שהיא זקוקה למנהל אישי. עם פרוץ מלה"ע השניה, התזמורת פורקה, שכן מרבית הנגנים התגייסו. בתקופה בה עבדה עם התזמורת, אלה הקליטה כ150 שירים. השפיעה עליה במיוחד המוזיקה הניסויית של צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי.

    אולי בגלל הרצון למצוא הגנה, היא נישאה ב1941 לבני (בנג'מין) קורנגי ,פועל נמל, רקדן וצלם, אבא ל2 ילדים ובעל עבר פלילי בתחום של עסקאות סמים. כשנודע לאלה שבני היה מעורב בפלילים, היא ביטלה את הנישואין לאחר כשנתיים.

    בראשית שנות ה40 היא הקליטה מספר להיטים עם "כתמי הדיו" ולואיס ג'ורדן. ב1942 הופיעה לראשונה בסרט בסגנון מערבון קומי " רכב עליהם קאובוי", בתפקיד רובי, לצידם של אבוט וקוסטלו. משנה זו גם החלה לפתח קריירת סולו.

    ב1946, כשהייתה בסיבוב הופעות עם דיזי גילספי ( שכונה "הכוהן הגדול של הבוב"), היא התאהבה בבסיסט ריי בראון (1926-2002), שהיה צעיר ממנה ב9 שנים.

    ''

     

    הם נישאו בסוף 1947 ואימצו לבן, את בנה של פרנסס- ריי בראון ג'וניור ( אף הוא מוזיקאי; הופיע בארץ בראשית 2016). ריי עבד אז עבור המפיק נורמן גרנץ, בן למהגרים יהודים מטירספול, מולדובה, שהגיע מקליפורניה והיה בשנה צעיר מאלה, שהבין שלאלה היכולת להפוך לכוכבת בינלאומית ושכנע אותה לחתום על חוזה עבודה איתו. הייתה זו תחילתו של קשר חברות ועסקים שימשך כל החיים. גרנץ אהב ג'ז ומ1944 עסק בקידומו , תוך שהוא הופך לאמרגן הג'ז המצליח ביותר בהיסטוריה. תחת ניהולו של גרנץ, שיקים מאוחר יותר את חברת התקליטים "וורווה", היא הצטרפה לסיבוב ההופעות של "הפילהרמונית", תזמורת בה ניגנו טובי הנגנים, החלה להקליט עם לואי ארמסטרונג , הפרטנר המועדף עליה שמאז 1926החל אף הוא לחקות בקולו כלי נגינה ולהפיק את סדרת "ספרי השירים" שלה עבור גרנץ ו"תקליטי וורווה" (היא סיימה את ההתקשרות בת 20 השנה עם "דקה"). תקליטים אלו הפכו לאחד האוצרות המוקלטים הגדולים ביותר של ארה"ב. גרנץ הפך למנהלה האישי של אלה ב1954 והצליח לשכנע אותה שהיא מסוגלת לשיר לא רק ביבופ. בהדרכתו היא הפכה מזמרת שהקהל אהב, לזמרת שגם מוזיקאים מן השורה הראשונה אהבו. תחת ניהולו היא החלה להופיע גם במלונות גדולים. גרנץ היה גם מנהלו האישי של אוסקר פיטרסון. גם אחרי 1959, כאשר עבר לשוויץ, המשיך גרנץ בקשריו עם אלה והאמנים האחרים.

     

    https://www.youtube.com/watch?v=rPOlakkBlj8

     

    מאחר שאלה סבלה מפחד טיסה, התלוותה אליה בשנות ה50, ג'אורג'יאנה הנרי, בת הדודה.

    בתקופה 1956-1964 היא הקליטה גרסאות כיסוי למוזיקאים דוגמת קול פורטר, דיוק אלינגטון, משפחת גרשווין, ג'וני מרסר, אירבינג ברלין ורודג'רס והארט. הקלטות אלה זכו להצלחה הן בקרב הקהל הרחב והן בקרב המוזיקאים עצמם. איירה גרשווין אמר פעם " לא ידעתי עד כמה השירים שלנו טובים, עד ששמעתי את אלה פיצג'רלד שרה אותם". מאחר שהיה נעים לעבוד איתה , מוזיקאים מהשורה הראשונה הסכימו לשתף איתה פעולה בהופעות ובהקלטות.

    אלה החלה להופיע גם בתוכניות בידור בטלוויזיה וגם שם נחלה הצלחה גדולה. היו מבקרים שטענו כי לקולה חסר העומק שיש לזמרות בלוז אחרות, דוגמת בילי הולידיי, אך הכבוד לו זכתה מהקהל וממיטב המוזיקאים הוכיחו שיש לה בעצם מעמד משל עצמה. מל תורם כתב שהיא "הכוהנת הגדולה של השיר". פרל ביילי תיארה אותה כ"זמרת הגדולה מכולן". פגי לי הכתירה אותה " זמרת הג'ז הגדולה ביותר בתקופתנו. הסטנדארד על פיו כולנו נמדדים".  ואילו בינג קרוסבי אמר עליה, אחרי שיצא מקונצרט שלה בקליפורניה : " גבר, אישה או ילד, אלה היא הגדולה מכולם ".

    מאחר שריי ואלה נעדרו מהבית לעיתים תכופות, הקשר עם הבן לא היה הדוק. אלא שבנקודה מסויימת אלה החליטה שהיא רוצה להדק את הקשר . ריי ג'וניור אמר מאוחר יותר, כי אלה נתנו לו ככל שיכלה ואהבה אותו ככל שיכלה.

    העבודה המאומצת הובילה לגירושין בין ריי ואלה ב1952, אך הם נשארו חברים טובים.

    ''

    נורמן גרנץ הקפיד שהאמנים שעבדו איתו יזכו ליחס שיוויוני, בלי קשר לצבע עורם . הוא לא איפשר שתהיה כלפיהם אפליה במלונות, מסעדות או אולמות קונצרטים, אפילו כשהופיעו בלב ליבו של הדרום. בהופעה בדאלאס,טקסס, שוטרים מקומיים שלא אהבו את עקרונותיו של נורמן, התפרצו אל מאחורי הקלעים, נכנסו לחדרה של אלה ומצאו שם גם את דיזי גילספי ואילינוי ז'אקואט ששיחקו בקוביה. הם עצרו את כולם וכפי שאלה סיפרה אחר כך, לא התביישו גם לבקש חתימות.

    לא רק נורמן תמך באלה כנגד האפליה הגזענית. היו גם אחרים ביניהם מרילין מונרו. אלה סיפרה שהיא חבה חוב גדול למרילין, שהרימה טלפון לבעליו של מועדון "מוקמבו" בניו יורק ואמרה לו שאם ישכור את אלה מיידית, היא תבוא מידי ערב למועדון ותשב בשולחן קדמי, מה שישגע גם את העיתונות שעקבה באינטנסיביות רבה אחרי מרילין. הבעלים הסכים ( נראה שללא מעורבותה של מרילין, אלה לא הייתה זוכה לשיר במועדון שהיה פופולארי מאד בשנות ה50) ומידי ערב מרילין התייצבה והתיישבה בשולחן קידמי ובעקבותיה- העיתונות. אחר כך, אמרה אלה , היא כבר לא הייתה צריכה להסתפק בשירה במועדונים קטנים. היא איפיינה את מרילין כאישה יוצאת דופן, שהקדימה את זמנה ואף לא ידעה זאת.

    ''

    בהקלטות עם דיוק אלינגטון היו לא מעט רגעים רגישים עבור אלה. היא אהבה לדעת מראש מה ינגנו הנגנים שליוו אותה. אלא שלדיוק היה מינהג להשאיר הכל לרגע האחרון. באחת הפעמים, כשהגיע הרגע להקליט עם אלה, הוא נכנס לאולפן עם מעטפה גדולה ביד ועליה הוא העלה בקיצור רב מספר רעיונות לנגינה. היא החלה לבכות, אך מהיותה מקצוענית היא הצליחה לשיר את " לא מסתובבת עוד" בצורה רגישה במיוחד. אלינגטון כתב שיר בן 16 דקות , לו קרא " דיוקן של אלה פיצג'רלד".

    ב1958 הפכה לאפרו-אמריקאית הראשונה שזכתה ב(2)גראמי, על הופעת הג'ז הטובה ביותר ועל ההופעה הקולית הנשית הטובה ביותר. אז כבר הכירו אותה כ "הגברת הראשונה של השיר", כינוי שלא ממש מצא חן בעיני בילי האלידיי – השתיים לא היו חברות בלשון המעטה.

    במשך שנים רבות, אלה חיפשה תמיד להיטים שיזכו לאהדת הקהל ויכנסו למצעדי הפזמונים. היא נשאה עימה פנקס קטן והייתה רושמת בו שמות של שירים שאהבה. לעיתים, מציאתו של שיר טוב היה עניין של מזל.  ב1960 היא פרצה אל מצעדי הפזמונים עם "מאק הסכינאי". במסע הופעות עם תזמורתו של גרנץ בברלין, שאל אותה גבר בקהל, אם היא מכירה את השיר. היא ענתה שהיא שמעה את השיר במספר הזדמנויות, אלא שלתזמורת אין את התווים של השיר. אך אלה החליטה לנסות לשיר אותו בכל זאת. היא שרה גם כשלא זכרה את המילים. הקהל אהב את הביצוע... בראשית שנות ה60 היא החלה לשיר גם שירים מודרניים יותר, כמו שירים של הביטלס ושל ברט בכרך, אלא שהקהל לא מאד אהב את הניסיון הזה.

    ''

    אלה המשיכה לעבוד קשה גם כשכבר הייתה זמרת מצליחה מאד ולא פעם נתנה 2 הופעות ביום, במקומות רחוקים מאות קילומטרים זה מזה. סיבובי ההופעות בעולם נמשכו לעיתים גם 40 שבועות ברציפות. היא החלה לקבל פרסים כמו אות הכבוד של מרכז קנדי.  זכתה כמה פעמים בתואר "אשת השנה". ב1974 הופיעה במשך שבועיים בניו יורק, עם פרנק סינטרה וקאונט בייסי, הופעות שזכו להצלחה גדולה.

    היא תרמה רבות לקרנות למען ילדים במצוקה ותרומות אלה היוו דחיפה להמשיך לעבוד כה קשה, למרות ההשפעה השלילית של העבודה המאומצת על בריאותה. כשפרנסס, אחותה למחצה, נפטרה, אלה חשה שעליה לדאוג גם למשפחתה.

    ב1987 הנשיא רייגן העניק לה את המדליה הלאומית של האמנויות.

    ''

    מספר שנים אחר כך קיבלה פרסים-כולל תארי דוקטור לשם כבוד- גם מטעם ממשלת צרפת ומספר אוניברסיטאות. הייתה גאה מאד כשקיבלה דוקטוראט במוזיקה מאוניברסיטת ייל. הוזמנה ל"בית הלבן" ע"י 3 נשיאים.

    פיקאסו, שהיה חבר של גרנץ, שגם נהג לאסוף אמנות, החמיא לה כשצייר דיוקן שלה, אך כל ההערצה שזכתה בחייה לא סובבה לה את הראש והיא נהגה לומר על עצמה ש"אני רק זמרת בלדות".

    ב2016 היא הוכנסה יחד עם לואי ארמסטרונג, להיכל התהילה של הגראמי,על אלבומם "אלה ולואי".

    ב1986 היא עברה ניתוח לב פתוח מחומש. מצאו אצלה גם סכרת והרופאים טענו שזו הסיבה להתעוורותה. עוד בשנות ה60 ראייתה נחלשה מאד ומספרים שבעת ביקור בלונדון, היא צרחה מכאב כאשר צלם קירב את מצלמתו לפניה והפעיל את הפלאש .ב1971 היא עברה ניתוחי קטראקט ומאז הרכיבה משקפיים, אך ראייתה הלכה ונפגעה. גם הקול הפך להיות מתוח ודקיק יותר, אלא באמנות אדירה, היא הצליחה להסתיר זאת והמשיכה להופיע ולהקליט.

     

    ''

     

    ב1973 היא החלה להופיע עם תזמורות סימפוניות. היא תמיד זכתה לליווי של הנגנים הטובים ביותר. ולמרות נטייתה לשכוח מילים של שירים, היא ידעה איך לצאת ממצבים בלתי נעימים שכאלו.

    למרות שהיו לה קשיי הליכה, כשהייתה עולה לבמה, היא הפכה שוב לאותה נערה צעירה, קופצנית ומלאת חיים, שנהגה לרקוד במקומות כה רבים בניו יורק.

    למרות שנורמן וחברים אחרים התנגדו לכך, הייא הזימה את השמועות שנפוצו בעיתונות שלא תוכל להופיע יותר ושבה להופיע באותה אינטנסיביות. היא שרה נפלא ונורמן נאלץ להמשיך להשגיח עליה.

    בראשית שנות ה90, אלה כבר הקליטה מעל 200 אלבומים. ב1989 היא הקליטה את אלבומה האחרון. ב1991 היא הופיעה בפעם האחרונה, בקרנגי הול בניו יורק. הייתה זו הופעתה ה26 במספר שם.עם ההחמרה בסכרת, היא נאלצה ב1993, בגיל 76, לכרות את שתי רגליה מתחת לברכיים. היא לא החלימה מהניתוח ולכן הופיעה פחות ופחות. היא נהנתה לשבת בגינתה, יחד עם בנה המאומץ ריי ועם נכדתה אליס :" אני רק רוצה להריח את האוויר, להאזין לציפורים ולשמוע את אליס צוחקת". הזיכרון שלה נחלש, אך מוזיקאים שהגיעו לבקר אותה, טענו שהיא צלולה.  במשך חייה שמרה על פרטיותה ורצתה שיכירו אותה רק בזכות שירתה. בין חבריה ניתן היה למנות נגנים מתזמורתו של דיוק אלינגטון ומתזמורתו של קאונט בייסי וזמרות כמו פגי לי.

     

    ''

     

    ב15 ביוני, 1996, אלה נפטרה בביתה שבברלי הילס. בכל העולם בכו על לכתה. ליד הכוכב שלה במדרכת הכוכבים בהוליווד, החלו נערמות ערימות ענקיות של פרחים לבנים. על שלט שנתלה נכתב " אלה, אנחנו נתגעגע אליך". לאחר טקס אשכבה פרטי, התנועה באוטוסטראדה ליד אינגלווד, קליפורניה נעצרה כדי לאפשר למסע ההלוויה לעבור. היא נקברה בבית העלמין אינגלווד פארק. גם אחרי מותה היא המשיכה לזכות באותות כבוד. למשל- ביום הולדתה ה90 הנפיק שירות הדואר האמריקאי בול לזכרה.

    ''

     

    רכושה הרב כונס לתוך קרן- כולל הסכום של 2.5 מיליון$ שהתקבל ממכירת ביתה בבברלי הילס.

    מהיותה האישה הראשונה שהצליחה כל כך בתחום הג'ז, היא פתחה בעצם את הדלת בפני נשים נוספות שרצו לפתח קריירות  אומנותיות. היא הלחינה את מרבית שיריה, דבר לא כל כך מקובל בתקופה בה זמרים שרו שירים שאחרים הכינו עבורם ולא חששה לצאת עם מה שכתבה לציבור. אך היא גם עשתה גרסאות כיסוי לשירים של מלחינים אחרים. לפני אלה, לא היו הרבה זמרות , שלא לדבר על זה שנשים לא פיתחו קריירות. אלה סייעה לנשים להילקח יותר ברצינות במידה ורצו לפרוץ החוצה בתחומים שונים. היא הייתה אישה מהטיפוס החדש - שיער קצר, שמלה או חצאית קצרה, שכבות רבות של איפור, מעשנת, בוחרת את בני זוגה ( ולא נבחרת על ידם) , עצמאית מבחינה כלכלית ובלתי תלויה בגבר לכלכלתה, בעלת ג'וב שנחשב ללא קונבנציונאלי עבור אישה ובעלת רוח עצמאית- משוחררת מכל שיעבוד, כולל שיעבוד הצבע !


    https://www.youtube.com/watch?v=__rruTlr4EU

     

    ציטוטים של אלה :

    *היו לי פרשות אהבים נהדרות ואחרות שכשלו. איני רוצה להתעכב על כך ואיני רוצה לגמד אנשים, אך אני חושבת שכל המקומות הנפלאים שהייתי בהם, הדברים הנהדרים שקרו לי, האנשים הדגולים שפגשתי- כל אלו צריכים ליצור סיפור.

    * יש ילדים באיטליה שקוראים לי "מאמא ג'ז" ; חושבת שזה מאד חמוד, כל עוד הם לא קוראים לי "סבתא ג'ז".

    *יש לי המוני רעיונות, אך... טוב, אתה חולם על דברים שכאלו וזה מה שהם, אתה יודע- חלומותיי בהקיץ.

    *אני שרה כשם שאני מרגישה.

    *זמרים רבים חושבים שכל מה שהם צריכים לעשות זה לאמן את שקדיהם על מנת להתקדם. הם מסרבים לבחון רעיונות חדשים ומיפלטים חדשים ולכן הם נופלים בצידי הדרך... אני הולכת למצוא את הרעיונות החדשים לפני שאחרים יעשו זאת.

    *אני יודעת שאינני נערת זוהר ואין זה קל עבורי לעמוד בפני קהל. הדבר הציק לי רבות, אך עתה הבנתי שאלהים נתן לי את הכשרון הזה כדי להשתמש בו, כך שאני רק עומדת שם ושרה.

    *גנבתי כל מה שאי פעם שמעתי, אך בעיקר גנבתי מהקרנות.

    *לא חשוב מהיכן את באה, חשוב לאן את הולכת.

    *לחלוף דרך השנים ולמצוא שאין לי רק את המעריצים של פעם, כי אם גם את הצעירים של היום-פירושו שהכל היה כדאי.

    *הדבר הטוב יותר משירה הינו עוד שירה.

    *פעם, כשהופענו ב"אפולו", הולידיי הופיעה במרחק רחוב אחד מבית האופרה של הארלם. חלק מאיתנו הלכו בין ההופעות לראות אותה מופיעה ואחר כך הלכנו אל מאחורי הקלעים. ואז עשיתי מעשה שעד היום אינני בטוחה שהיה ראוי לעשותו- ביקשתי ממנה אוטוגראף.

    * אל תוותרי לעשות את מה שאת רוצה באמת לעשות. במקום שבו יש אהבה והשראה, אינני סבורה שאת יכולה לטעות.

    *כנראה שמה שכל אחד רוצה יותר מכל דבר אחר הוא להיות נאהב. ולדעת שאהבתם אותי על שירתי זה יותר מידי עבורי. סילחו לי אם אין לי את כל המילים. אולי אם אשיר את זה, אתם תבינו.

     

    ''

     

    https://www.youtube.com/watch?v=lXYKGL6MgKM

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/5/16 17:24:
      ותודה כפולה לך, מכבית... :-)
      או.. זה ארוך ביחס למלל אינטרנטי. אבל "שווה". תודה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      Heda
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין