בלילות האחרונים נדדה שנתה והיתה מתעוררת מדי שעה ללא סיבה ניכרת לעין.

גם הלילה, פקחה עיניה בבת אחת מוכת בהלה, כאילו חלמה חלום רע, יחד עם זאת לא זכרה דבר. והשעה אחת אחר חצות.

מבלי לשים לב למה שהיא עושה, מצאה עצמה מתלבשת, כמו מתוך שינה, מקשטת עצמה בבגדים נוצצים ומעטרת רגליה בסנדלי סינדרלה.

בעיניים עצומות נעלה מאחוריה את שער בית האבן הדומם והחישה פעמיה אל הבר שבכיכר המרכזית של העיר.

כבר מרחוק, קלטו אוזניה את שאון המבקרים בו. שיחות לילה על שליש בירה מקומית צוננת, מילמולי שיכורים מתנדנדים וקולות שיקשוק הכוסות בידיה הגרומות של המלצרית עבת הבשר שהפכה כבר מזמן חלק מהנוף בבר.

תמיד נמשכה אל המהרהרים שנשענו על משטח העץ הסדוק שהחביא מאחוריו חביות בירה שנשאו בגאון ברזי מזיגה כסופים נוצצים כמו שרביטי מלוכה בוהקים בנוף המוכר של הבר אפוף עשן סיגריות וזיעת שיכורים צוחקים שכנראה בבוקר כבר ישכחו שבילו כאן את הלילה.

מהרהרים אלה, היו תומכים את ראשם הכבד בזרועותיהם כשמרפקיהם משפשפים את משטח העץ והם מטביעים יגונם באלכוהול מבלי להוציא מילה . דממה מופתית שכאילו מנתקת אותם האחד מהשני אך גם מאחדת אותם כל כך.

בעיניים סמוקות עשן הסתובבה בין הנוכחים שהפשיטו אותה בעיניים רעבות. זה החטיף נשיקה ללחיה וזה צבט בעכוזה, זה הישקה אותה מכוסו והשני ניסה להיזכר מהיכן מוכרת לו לילית האופל הפתאומית הזאת.

ברמן עטור זיפי זקן מסוקסים הבחין בה מרחוק וסימן לה להתקרב כשהוא מוזג שוט וודקה זולה ומוזג שוט נוסף לעצמו.

כבדרך אגב גמעה את הצורב צורב הזה אל גרונה.

בעודה ניצבת שעונה על הבר, ראתה אותו בפינה רחוקה חשוכה כשהוא נועץ בה את עיניו החמות במבט אבהי ממוקד.

בצעדים מדודים הגיעה מאחוריו ולפתה בעדינות את מותניו כשהיא מתחככת בגופו, נוגעת לא נוגעת.

היה בזה משהו שהרגיש לה כמו להגיע הביתה, כמו אז, שהיו גומעים קילומטרים כל הלילה, בכבישים חשוכים ובדרכים שכף רגל אדם לא דרכה בהן. נוודים בודדים בעולם.

כל כך הרבה זמן עבר מאז...

"בואי מתוקה שלי,

נלך מכאן"

הוא חיבק אותה בזרועותיו,

חום פניו הכניע אותה,

משעינה ראשה על כתפו החסונה וכך פסעו לעבר החניון שבגב הבניין הישן.

מגע גופה עורר בו זכרונות

שלא יכול היה לשכוח גם אם לעיתים ממש התאמץ.

"מתוקה שלי,

את מריחה כמו מבשלת שיכר,

את חייבת להפסיק עם זה..."

ברוך הביט בה,

בעיניה המזוגגות

ובראשה המסוחרר

והביא אותה אליו,

אל מיטתו הרחבה

כשהוא משקה אותה מים צוננים,

מכין לה אספרסו משובח במכונת הקפה שניצבה ליד המיטה.

הצחיקה אותה המחשבה

שתמיד ניראה היה לה רציני כזה,

פותח עבורה דלתות בבתי המלון,

בחדרים המפוארים שהשכיר עבורם

כשנדדו בדרכים,

ועכשיו,

המיטה שלו,

היה בה משהו ילדותי

ורך

ומחמם.

בעדינות הוביל אותה אל המקלחת,

חפף שיערה האדום בשמפו ריחני,

הלביש אותה אחת מחולצותיו שהיתה גדולה ממידותיה בכמה מספרים,

לצד הכיור חיכו לה מברשת שיניים ומסרק.

כאילו ציפה לה מאז ומתמיד.

חום גופו סימם את חושיה

כשעטף אותה בשמיכה.

בשתי ידיה הקטנות

חיבקה את צווארו

ושפתיה החלו לוחשות מילים לא ברורות

בזמן שגופה החל מתפתל בחושניות,

נצמד בגעגוע אל גופו.

עיניו השחורות הביטו עמוק אל תוך אישוניה המורחבים

ובעדינות שם אצבעו כחותם על שפתותיה :

"תרגיעי נשמתך, יפה.

בבוקר,

לוחמת שלי,

אני אהיה כאן

גם בבוקר".