חג חרות שמח! או פסח כשר.
חג חרות שמח! או פסח כשר? אין דומה לו לחג הפסח, שמביא אתו זכרון רחוק מאד של אירוע אשר ארע לבני ישראל עוד בטרם התהווה לעם. אירוע כזה שאין לו דוגמא בהיסטוריה האנושית. מספר שבטים אפשר לומר עם, עם עבדים במצרים הקדומה מתמרד כנגד מעבידיהם ובורח לחופשי. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, עם עבדים מתמרד וגם מצליח. זה לא קרה לפני וגם לא אחרי. מרידות עבדים היו, אלא שדוכאו ואחריתם היתה מרה מראשיתם. ורק במקרה הזה, זה הצליח. ואנחנו בכל שנה מציינים זאת במשך כל כך הרבה שנים לאחר האירוע. אולי שלושת אלפים שנה, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, מי יודע בדיוק כמה, הרי אין הוכחות מוחשיות שקרה הדבר ובכל זאת, בכל השנים הללו העם מציין את האירוע יוצא הדופן בחיי העם הזה ובכלל בחיי האומות. עם קִבֵּל, לא, זו לא המילה הנכונה, העם לקח לעצמו את חירותו. וזה דבר גדול מאין כמותו. ואולי אלו הינו עם ככל העמים והיתה לנו פיסת קרקע מתחת לרגלינו, ואלו לא גרשו אתנו מארצנו והסתובבנו בכל מקום על פני תבל, אלו ישבנו לבטח על אדמתנו, יכלנו לחגוג אירוע מיוחד ובלתי רגיל זה. אלא שאלפיים שנה שאין קרקע בטוחה מתחת לכפות רגלינו ואנו מתהלכים סחור, סחור בין העמים ועוברים עלינו משברים גדולים ואנחנו חווים חוויות בדרך כלל קשות. למרות הכל החג הזה לציון יום, או זמן חרותנו, חקוק כה עמוק בתודעתנו ואינו מש מתוכנו, מזכרוננו. אנחנו חוגגים ומציינים זאת ובצדק רב אנחנו חוגגים. אלא מה קרה? קרה דבר נורא. מכל הסמלים של החג, הסמל המרכזי שבו, הוא אותו ארוע פעוט, כאשר בני ישראל התכוננו לצאת למסע ולא הספיק להם הזמן להתפיח את הבצק ללחם, והלחם לא תפח והפקודה היתה לצאת בין אם הבצק תפח, או לא, כי זו היתה שעת כושר ואסור היה להחמיץ אותה. שעת כושר כזו, היא נדירה כל כך, היא באה רק פעם בעידנים. לכן, יצאו בני ישראל והלחם לא מוכן. האירוע היה כל כך מרשים, כי הרי יצאו אל המדבר והמדבר כמו במדבר, אין אפשרות לגשת אל המכולת או הקיוסק ולקנות לחמניות, או פיתות, או כל דבר מאכל אחר והבצק היה קשה כקרש, הוי, שעת כושר אדירה כזו ואכזבה בעקבותיה. מובן שאכזבה, הרי העם רעב. וזה הפך לסמל הגדול של ציון החג. חג המצות. וזה יפה מאד. אלא שכמו הרבה פעמים קורה הדבר ודוקא את הדבר חסר החשיבות הגדולה, זוכרים ומפארים ושוכחים את העקר. גם כאן בינינו רב האנשים עסוקים בענייני הכשרות. בתחילה לפני החג עוסקים בניקיונות ובביעור חמץ, כאלו וזו התורה כלה, שנתן האלהים בכבודו ובעצמו לעם. וכלם אחוזי תזזית לבער כל פירור ופירור של חמץ. ועוד מגדילים הדתיים העמוקים, כלומר אלה שהדת היא בעומק נפשם והוויתם ובערב לפני הפסח, הולך הבעל עם הנר בידו, לבדוק האם האישה נקתה וזרקה את כל החמץ ובנוסף, לאחר כל העבודה הקשה שבצעה האשה, (ובהחבא, היא מניחה במספר פינות הבית איזה חתיכות לחם) הוא אומר איזה משפט כמו: "יש לבדוק האם הן בערו את כל החמץ מכיוון ש"עצלות" הן" כאלו הם, הגברים מאד זריזים וחרוצים ורק, ורק הנשים עצלות, לא עבדו מספיק קשה. כן, יחס מאד מכובד כלפי האשה. ואז מגיע החג. בהגדה עצמה מפארים מאד את האלהים וזרועו האדירה. מספרים כל מני ספורים מימי הביניים, מוסיפים פסוקים מהספרים המבארים את התורה, כלומר תורה שבעל פה וכמובן כל זה בארמית שמזמן מתה, בארמית הבלתי מובנת. ספורים שכלל אינם שיכים לעניין, כי הרי כבר שכחנו מרב שדברנו בענייני כשרות ובעור חמץ, שמדובר במרד העבדים הראשון והאחרון שהצליח! את זה שוכחים כמעט, ומגבבים ספורים שונים שאינם מהעניין החשוב באמת. הנה גם כאן כשאני כותבת הרי שעקר הכתיבה עוסקת בענייני הכשרות, האם זה חמץ או כשר. מעניין, האם גם האלהים רוצה בכל הכשרות הזו, האם רק דרך הבטן, או הטעם בלשון יזכרו שפעם היו עבדים ויצאו לחפשי ויזכרו זאת רק כך דרך הבטן והלשון? אולי הגזימו קצת? בעצם הרבה, הגזימו כל כך שזה דומה לספור ההודי, על המלך או מה או מי שהיה, אבל עשיר גדול ואהב את אשתו מאד, אבל לצערו היא מתה. ואז הוא רצה לבנות לה קבר גדול ונפלא, שאין כדוגמתו והוא בנה ובנה סביב הקבר, עד שיום אחד ראה שם בכל תפארת הבניין, איזו בליטה שהפריעה לו ואמר "מה זה הדבר הנורא הזה כאן? הסירו זאת מיד!" הם הסירו את קבר אשתו האהובה, שכל כך רצה לבנות לה קבר נפלא, אבל מרב בניה שכח את הקבר. לפעמים נדמה לי, כשאני רואה את כל ההמולה סביב ואת נהג האנשים ובמקום לומר : "חג חרות שמח!" כי את זה חוגגים, את החרות, הם אומרים: "פסח כשר". האמנם? זה מה שֶׁלִמָדְנוּ את העולם, שאדם חייב או נכון יותר רצוי שיהיה חפשי, ורצינו ובמידת מה הצלחנו למחוק את העבדות! האם זו הבשורה הגדולה של עם ישראל לעולם, או שהבשורה היא, פסח כשר. יופי.
|
