אתמול, קדימון בערוץ 24 הביא אותי לצפות במה שכונה בו "מופע הצדעה לזמר דיקלון". אני אוהב מוזיקה, כל מוזיקה, מבלי להתחשב בהגדרות הגזעניות כלפיה, הגדרות ששוכנות נדמה לי רק בישראל. כדי להאזין לדיקלין ועוד זמרים שאני אוהב כמו חיים משה ואביהו מדינה, זפזפתי לשם בשעה היעודה. להפתעתי, במקום מה שערוץ 24 הבטיח בקדימון, קיבלתי בפנים מופע אימים של מירי רגב, אישה סרת תרבות שבנימין נתניהו, ברגעים נדירים של הומור עוקצני שתוקף אותו, מינה אותה לשרת תרבות בממשלתו.

מירי רגב השתלטה חיש מהר על המופע המוזיקלי בגסות האופיינית לה, וחוץ מקריאות "כפיים, כפיים, כפיים" והדגל מונף בידיה, היה כל מה שמירי רגב יודעת לעשות  מול מצלמות טלוויזיה בשידור ישיר, כדי לקדם את מעמדה בליכוד. המצביעים האוטומטים לנתניהו אוהבים את זה. גם אריק שרון אמר פעם לשני בניו ששאלו אותו כשהיה ראש ממשלה, מדוע הוא נוסע במכונית אמריקנית ישנה וענקית שמתקלקלת פעמים רבות, הוא ענה להם כך: "האינדיאנים של מרכז הליכוד אוהבים את זה".

היו שם 15000 צופים על אחד מחופי הכנרת - זה מה שמנחה הערב ירון אילן הודיע. אבל מה שלי בעיקר הפריע הייתה חנופתו הדביקה והמבחילה של המנחה כלפי מירי רגב. 

למחרת, כאשר עברתי דרך ערוץ 24, ראיתי את ירון אילן מראה חצי עמוד של עיתון, שדיווח על אותו מופע שאני ברחתי ממנו על ידי השלט של הטלוויזיה, כל עוד נפשי בי. 

אני אוהב מוזיקה נטו, בלי הטפותיה הפוליטיות של מירי רגב. בטלוויזיה הישראלית יש חג אבל הוא לא שמח.