בגנטיקה הפנימית שלי יש הודיה.

עוד על מדרגות הברזל

כשלא הכרנו האחד את השניה,

רק הנשמות הכירו,

חתמו המצולקות הללו

הסכם נטול מילים

שלעולם לא נריב,

לעולם לא נכאיב.

לימדו אותנו, הנעלות האלה,

תמיד להכיל את הקושי, הפחד, הכאב,

לוותר על הצורך לנצח

ומבלי שירעם לנו הלב,

להתמזג עם הבריאה,

לצאת לרגע זמני מהתמונה

ולחזור אל עצמנו

עם אוצר מהטבע,

שי מופלא,

שאינו דורון פיוס

אלא מתנת הכלה.

והבוקר,

כשמלאו עיני מלח דמעות,

עטפת אותי בזרועותיך,

מבלי לומר מילה.

בחופזה עטית על גופך

שרוואל משי לבן וגופייה נטולת שרוולים.

בעדינות נעלת את שער הברזל מאחוריך

והחשת פעמיך אל השווקים הסואנים.

מאז ומתמיד הרגיעו אותך ניחוחות הירק הרענן, ארומת הזיתים המבריקים

ונגינת הנוודים שהציעו מרכולתם, בדים ופרטי מלבוש כשהם מלווים עצמם בצלילי הבוזוקי והבגלמה ונותנים קולם הצרוד מניקוטין בשירי ספנים עייפים.

כשחזרת,

סיימתי להחליף את השמן שהתכלה בפמוטי הנרות המקדשים אותנו לילה לילה וישבתי על כורסת הקש שעל גג המקדש, לוגמת חליטת עשבים ריחניים שצמחו טריים על אדן החלון.

עטופה הייתי שמיכת פשתן שהגנה על גופי העירום מצינת הבוקר כשפתחת את שער המקדש והכנסת את האור.

חיבקת אותי והגשת לי סלסלה עטופה בד פרחוני.

"בשבילך, אישה שלי.

מהדוכן של ויטוריו סוחר הבדים בסמטה הצרה שבשוק, זו הנסתרת מעיני כל.

ויטוריו שהיה  מביא מרכולתו באוניות סוחר גדולות, מיבשות רחוקות ושבאוויר בדוכן שלו ניתן להריח את ריח הים וכמעט לשמוע את משק כנפי השחפים החגים מעל המים הסגולים."

בידיים נרגשות פרמת עבורי את הקשרים שבאריזה.

"קניתי לך שמלה,

בגוון של טורקיז איזמרגד,

זה הכי מדגיש בך את האדום, אהבה שלי,

מחבר אותך אל הבריאה שבך,

אל האש, האוויר והמים".

ידיך החמות חיבקו את מותני כשעטף הבד העדין את גופי,

מתאים בדיוק, קפלים וקימורים,

כאילו נוצר עבורי, עוד אז, בימים אחרים

ורק המתין לזמנו. לזמננו.

והפעם,

דמעו אישוניך שלך,

עיניים ממוסגרות מסגרת פחם,

חודרות לי אל הנשמה.

מתחברות.

"די היה לי להביט בך

ולו מבט אחד קטן כדי להיזכר.

ואני זוכר, אהובה,

לפרטי פרטים,

איך גם אז

בלטת בקהל

בשמלת הטורקיז ושיער השני,

בצחוק המתגלגל שלך.

איך רקדת בכיכר שליד שדירת הכרמים,

מסונוורת מהשמש,

מבושמת יין ענבי קיאנטי משובחים

בפסטיבל הבציר,

איך הבטתי מרחוק

כשהאיכרים השיכורים ניסו להתחכך, כל אחד בתורו,

להריח בושם גופך השזוף.

איך רצתי אליך,

נשרט מזמורות הגפנים

ועורי צרוב כוויות להט חמה,

איך חטפתי ידך מההמון המתלהם

והעליתי אותך על הכרכרה,

אל חדרי המואר שעל שפת האגם ליד מגדל הפעמונים."

הבטתי בעיניך,

מחייכת

ושפתי טועמות ברוך שפתותיך.

"זוכרת, אהובי,

את היין,

את שקשוק גלגלי הכרכרה על דרך האבנים המשובשת,

את גופך המשביע רעבוני לילה לילה

ואת השמלה.

זוכרת.

זוכרת איך התייסרה נשמתי

עד שהענקתי לך אותה בשבועת אהבה,

להיות לך יחידה".

אחזתי בך כשחיבקת מותני

ומבלי שנזוז,

מבלי שנאמר אף מילה,

יכולנו להרגיש שנינו

את הנשמות האלה

רוקדות על הגג

למנגינת מלאכים,

המתנה שלנו

לנצח נצחים.