לכבוד חג החרות ארזנו את המשפחה ונסענו למקום המסמל חירות יותר מכל, למצדה. ההר שבו התרחשה הדרמה האנושית של מורדים עבריים, גאים שהעדיפו את החירות על פני החיים. מעשה שהפך עבורנו הציונים לציווי: להיות עצמאיים, להיות חופשיים או לא להיות כלל. ציווי שמתבטא במילים רוויות הפאתוס "שנית לא תיפול מצדה".

הכמיהה לחופש מתבטאת בצורה מזוקקת ומעוררת השראה בנאומו ההיסטורי של מנהיג המורדים - אלעזר בן יאיר, בו הוא פונה לעמיתיו המורדים שעות ספורות לפני שהרומים פורצים את שערי העיר. וכך נפתח הנאום האלמותי: "הוי אנשים גיבורי-החיל! הן מני-אז קבלנו עלינו, לבלתי עבד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק... ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי-עבדות עם שפטים נוראים”.

ובכושר שכנוע יוצא דופן הוא משכנע את אנשיו:

"עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח, תהיינה לנו לישועה הפעם! ומות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני-חורין נשאר בעזבנו את ארצות החיים, אנחנו, נשינו ובנינו! ככה צוו עלינו חקי תורתנו, על זאת מתחננים אלינו נשינו ובנינו! האלוהים פקד עלינו את הגזרה הזאת". מספר שעות אחרי אותה אסיפה גורלית נכנסים הרומים לתוככי מצדה, ומוצאים לתדהמתם את המורדים ללא רוח חיים.

לאחר ההשתהות מגודל המעשה מנקרת (לפחות אצלי) שאלה קטנונית ומטרידה. אם מי שהיה נוכח באותה אסיפה מת, כיצד נודע לנו תוכן נאומו של בן יאיר? באורח פרדוכסלי אנו חייבים את אותה שאיפת חרות לאומית דווקא למי שעד לא מזמן נחשד כאחד מהבוגדים היהודים הגדולים – ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, או בשמו המחודש יוסף טיטוס פלביוס. למי שתהה השם טיטוס הוא אכן על שמו של אותו טיטוס שהחריב את בית המקדש השני.

היכולת של פלביוס לדמיין את הנאמר באספת טרום התאבדות, נעוצה לא רק בכושרו הספרותי, אלא מכך שהוא היה במצב מאוד דומה. שכן בגילגולו הקודם כיוסף בן מתתיהו, הוא היה מנהיג המרד בגליל. בתום המצור על יודפת הוא התחבא במערה עם ארבעים מנכבדי העיר וגם לו הייתה האפשרות למות או להיכנע. באותה עת בן מתתיהו העדיף להיכנע ואף נתן סיבות משכנעות לכך, אפעס נכבדי יודפת לא הסכימו לפחות ממות גיבורים ואף איימו על בן מתתיהו להרוג אותו עם יעז להיכנע. וכאן מגיע צירוף מקרים מעורר חשד. ממש כמו במקרה מצדה בן מתתיהו משכנע את עמיתיו לערוך התאבדות, התאבדות שבה אחד יהרוג את השני, ולא רק זאת אלא שסדר ההריגה יקבע על ידי הטלת גורל. באורך פלא (לגרסתו), הוא יוצא האחרון בתור, וכך בהגיע תורו במקום להתאבד הוא נכנע אחר כבוד לרומאים.

אולי התבוסה, אולי השבי, ואולי הרצון להישאר בחיים משפיעים על תפיסת עולמו של בן מתתיהו, או שמא עדיף כעת כבר לכנותו פלביוס, ולפתע מעשה המרידה נראה לו באור שונה לגמרי – מעשה שמאיים על עצם קיומה של היהדות (או שמא נאמר בהשראת מצדה – מעשה התאבדותי). ובעצם החיבור הראשון של הספר(שלא נשתמר) שנכתב בשפה הארמית וכוון ליהודי העולם, נכתב ככתב אזהרה מפני ההתאבדות הלאומית לה הוא היה עד.

כראוי למי שנטש אתנו ועבר למחנה היריב, היהדות שטמה את פלביוס שנים רבות, ואנו חייבים את המידע על הזהות ההיסטורית שלנו לכנסייה שהחליטה לשמר את כתביו. לעניות דעתי קצת קשה להניח שהוא הפנה עורף ליהדות. לא רק זאת שהוא כתב את ספר ההיסטוריה החשוב ביותר על בית שני והמרד הגדול, אלא שהוא כתב אף כתב ספר מקיף על תולדות העם היהודי (מתקופת המקרא) בניסיון לחבב את היהדות (או את היהודים) על בני הממלכה הרומית. כמו כן הוא חיבר ספר נגד אנטישמיות לאותה מטרה בדיוק.

אך גם אם פלביוס הוא בוגד רשמי, או רק מתון רחמנא ליצלן, שווה לזכור שאותן מילים כמהות חירות, אותן מילים שהפכו לסלע קיומנו הן מילותיו שלו.