זה כל כך מעניין לעבור שוב חוויה שעברת בעבר הרחוק ולהשוות. הדברים
נראים שונים לחלוטין ממרחק הזמן. השבוע לקחתי שלושה ילדים קטנים
לקרקס העולם, לא לדאוג, הילדים כולם שלי אבל החוויות, הן היו לגמרי לא
מה שציפיתי.

נסו להיזכר, אלה מאתנו שכבר עברו 40, את הקרקס של ימי ילדותכם.
כשאני חושב עליו אני זוכר בעיקר סוג של חרדה. אני מופתע בעצמי כשאני
כותב את הדברים האלה אבל תחשבו רגע. היו חיות פרא, אריות נמרים
וטורפים אחרים שלא נשמנו מרוב פחד כשראינו אותם בזירה עם המאלף
והשוט. אנחנו פחדנו מהחיות והחיות פחדו מהשוט והמאלף פחד על חייו. אני
בטוח. היו אקרובטיים שלהטטו על טרפז בגובה עצום ועפו מאחד לשני
ואנחנו פחדנו עד מוות שהם יפלו והם בטוח גם פחדו. אני בטוח.
אפילו הליצנים עבדו על עיקרון הצחוק והפחד. הם חטפו מכות ונפלו
והתרסקו ועפו מלוע תותח והצחוק היה תמיד מלווה בחשש לבריאותו של
אותו ליצן עצוב אפילו שלא ידענו להסביר את זה אז. אבל היום תודה לאל זה
לא כך.

בקרקס העולם בו היינו אני והילדים העברנו 90 דקות מקסימות של צחוק
ועיניים פעורות בתדהמה אבל ללא שם פחד. חיות אין, נקודה. וטוב שכך. כל
התרגילים שלהם באותה אותה נחישות ויכולת עוצרת נשימה אבל בגובה בו
נפילה תגרום להם בעיקר אובדן גאווה ולא חיים. הליצנים היו חביבים
ומצחיקים והקטנים שלי לא נשמו אבל מצחוק בלבד. הם פשוט צחקו עד
דמעות והתקשו לנשום אבל זה בסדר. כמה טוב להעביר הופעה שלמה של
הקטע של ההתעללות בחיות באמת עבר זמנו. האקרובטים עשו את
קרקס בעיניים פעורות לרווחה מהנאה צרופה ותו לא. אהבתי.

אז לכו גברים נשים וטף. לכו לקרקס העולם לראות להטוטנים אקרובטים
ליצנים וכל מה שבא עם האוהל העגול הגדול והצבעוני והילדים שלכם ואתם
תיהנו ללא חשש שיתעוררו עם חלומות בלהה על האריה הגדול שבא לטרוף
אותם. פשוט תענוג של קרקס. (מתנצל מראש זה מה שהצלחתי לצלם)