0
לא יאומן איך בתקופה הזאת אני נאבקת בלשוני, אני המורה הכי וורבלית בבית ספר שלא מפסיקה לקשקש ולדבר ויש לה יכולת להסביר לתלמידיה גם דברים עגומים לגבי מצב ציוניהם או לפתור בקלות מריבות בין חברים שרבים, מתקשה מדי שנה להבהיר מה הוא יום הזיכרון הן לשואה ולגבורה והן לחללי צה"ל. התמימות הילדותית עומדת לנגד עיניי וכואב לי הלב לספר לתלמידים מה הוא כאב ומה הוא אובדן ואיך אנחנו חיים במדינה על הישרדות ואיך איבדנו שישה מיליון אנשים בשואה ולענות על שאלות מורכבות בנושאים אלה מבלי שארגיש שהילד שלפניי שוקע בעצבות. כבר קבלתי בעבר טלפונים מהורים שהתלוננו שלא הייתי צריכה לספר על אנשים אמיתיים שהלכו או בכלל לא היינו צריכים לדון בנושאים אלה ומספיקים הטקסים הרשמיים כדי להעביר את המסר. אבל כל שנה חדשה אני מנסה, להסביר, אבל גם לטעת אופטימיות לגבי העתיד. |