כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    חגית לאלו

    0 תגובות   יום ראשון, 15/5/16, 15:44

    עליס בליטנטל

     

    ''

    המיקרה של חגית לאלו

    תערוכתה של חגית לאלו (1931-1961) במוזיאון ישראל מתקנת במעט, עוול שנעשה לאמנית מבריקה, שהמילייה האמנותי הישראלי לא קיבל אל חיקו, ובכך גרם לה לקפד את חייה בטרם מלאו לה 30 שנה. אבל עצם חשיבותה – בהיות התערוכה מראה דרך, שיקוף תמונת מצב בעטייו קפאה האמנות הישראלית לשני דורות.

     

    חגית לאלו, נינתו של יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקווה, שאריק איינשטיין הנציח בשירו הנפלא, נולדה באם המושבות, ונסעה לארה"ב ביחד עם בעלה, היא-כדי ללמוד אמנות והוא את מקצועו. מכיוון שכה הצטינה אז, בשנות החמישים, וסיימה את התואר השני שם, קיבלה צ'ופר, ללמוד אצל חלוץ הציור המופשט האמן הנס הופמן, שהביא לארה"ב מאירופה את הסגנון החדש, שלימים הפך לאבן דרך בתולדות האמנות העולמית בכלל והאמריקאית בפרט. המופשט האכספרסיוניסטי שיצרו תלמידיו של הופמן, הוא שמיצק את חבורת ה"ניו יורק סקול" ובראשם ג'קסון פולוק, ארשיל גורקי, וילם דה קונינג ואחרים, ופעילות יצירתם זו הסיטה את מרכז האמנות העולמי מפאריס, לניו יורק. שם הוא עדיין מצוי כלב ליבה של האמנות העולמית.

     

    חגית לאלו, שזכתה לכל הביקורות המהללות כשהציגה בארה"ב אז, החליטה לחזור לישראל, ולהמשיך לממש את כשרונה במולדת. אך למרבה הפתעתה, הביקורת והקהל לא ידעו איך לאכול את החידוש הזה ששמו "ציור מופשט". מבקר האמנות הנודע מכל, שדעתו היתה כדין שמיים – ד"ר חיים גמזו, שלימים היה למנהל מוזיאון ת"א, חרץ את גורלה בביטול מוחלט, בהגדרתו את יצירתה כסתם קשקוש. זאת חרף היותו שגריר בכמה ארצות, מנהל בית צבי לאמנויות הבמה, ורקע תרבותי עשיר.זאת, משום נטיתו להעדיף את הציור הפיגורטיבי. סגנון שרוב אזרחי ישראל עד היום מסוגלים לעכל רק אותו, במידה והם בכלל רוכשים משהו לעצמם...

     

    הציירת הצעירה, הרגישה, שכאילו נפלה משמיים לארץ בה התרבות עדיין השתרכה אחרי סגנון הציור האירופאי של מחצית הראשונה של המאה העשרים, וזאת, תוך חבטה עזה. הקרירות בה התקבלה כאן קטלה את כל האושר שחוותה ביצירתה בעת שהותה בארה"ב. וכך חדרו לתוך ליבה הדיכאון והיאוש, שלא ניכרו כלל על פני השטח. הכל הצטבר בליבה, עד כי לא יכלה לשאת זאת, ובלילה אחד, בשנתה ה-29 שמה קץ לחייה. לחבורת "אופקים חדשים" בראשות יוסף זריצקי, לא התקבלה. אפילו לאגודת האמנים לא הסכימו לקבלה כחברה. ולחשוב איזה לא יוצלחים כן מתגאים בכרטיס חבר באגודה....

     

    גם מי שהעריכו אותה אז, כמו יונה פישר שהיה רק בראשית דרכו ובהמשך היה לאוצר אמנות במוזיאון ישראל, לא יכלו לשנות את יחס המילייה האמנותי הישראלי. בסצינה האמנותית היה שלטון די דיקטטורי. זריצקי היה השליט הכל יכול במילייה התלאביבי, ומרדכי ארדון, שהיה האורים והתומים לתמידיו ב"בצלאל" היה המלך הירושלמי. אך במאבק בין אמני תל אביב לירושלים, חרף עליונותם הערכית של הירושלמים, נחרץ גורל המורים שרובם הגיעו מגרמניה ובאמתחתם ניחוח התרבות של האכספרסיוניזם הגרמני-והאוסטרי,ו כולם נחשבו בקרב התל אביבים המתנשאים ל"פאסה".

     

    חגית לאלו, שזכתה להציג בישראל רק בגלריה כ"ץ" שהיתה מראשוני הגלריות בגורדון סטריט המיתולוגי, ורוב עבודותיה, שדווקא נרכשו ע"י המעטים שהבינו אמנות, התפזרו בארץ ללא רישום היכן ולמי. רק שנים לאחר מותה, בעזרת הירושה שקיבלה מהוריה האמידים שנפטרו, החליטה משפחתה להקים לה זכר. הם יזמו את המחקר על כל עבודותיה, מה שהביא לתערוכה במוזיאון תל אביב, וכעת – במוזיאון ישראל הציבו חדר מיוחד בו נקבע לוח עם שמה, לזכרה, והוצגה בו תערוכה קטנה של ציורים על בד ורישומים, שאף פעם לא נראו בציבור. חלקם נתרמו ע"י יונה פישר ואחרים, וכך זכתה יצירתה להיחשף במלוא רבגוניותה וכשרונה הנדיר.

     

    בתערוכה, שלמרבה הצער ירדה כבר, אך זכיתי לראותה כמה ימים בטרם הורדה, התגלתה לי אמנית חשובה זו במלוא כשרונה. גם מי שלא היה מודע לסיפור חייה העגום והטראגי, יכול לראות במשיחות המכחול הקצרות שבציורים, ובפרט ברישומים הצבעוניים על הנייר, את הנפש הקרועה והמיוסרת, המתגלה בקומפוזיציות הבנויות מחלקים-חלקים שלא תמיד מתחברים. יש נתק רגשי חזק בין החלקים, גם אם קיים הרצון להתחבר עם כולם, אך הוא לא זוכה למימוש. ממש כמו מצבה הנפשי אז, טרם מותה. וכל זאת – תוך מתן ביטוי לצבעוניות יפהפיה, בצבעים חמים ובהירים, ללא הכהות העצובה שאיפיינה את ציירינו באמצע המאה, טרם הופיע הפופ ארט ואח"כ האמנות המושגית שקבעה טוטאלית את מיבנה האמנות המקומית לדורות. לה סגדו, והיתה לכעין מקדש לכל מי שחשב שהוא אמן, והיה חבר בקליקה הנכונה.

     

    אם לבחון את מצב הסצינה האמנותית הישראלית בעשרות השנים מאז, ביחס למצב הקיים בפוליטיקה ובשלטון, הרי בעוד שעד היום, בכל המישרות הקובעות את הג'ובים יושבים “חברינו” וכן גם הפרסים, המלגות וכל אמצעי הטיפוח והעזרה לאמנים – מצויים בידיהם, כך גם בסצינה האמנותית אז, לפני חמישים שנה ויותר ועד היום, הכל היה ועודו מותנה במצב: מי הם חבריך ולאיזו קליקה אתה שייך. כיום מזדעזעים החברים מכך שהשלטון הלאומי מתכוון לאפשר לכולם להנות מהמיליונים המוענקים להם, ומכנים כוונה זו כחוסר דמוקרטיה...

     

    כך הצליחה קליקה זו ל"ייבש" את האמנות הישראלית כשדור שלם ואולי שניים מקרב האמנים המוכשרים שלנו, לא זכו להיות מוצגים במוזיאונים ובמקומות הראויים, ושמם נמחק מתולדות האמנות הישראלית. לראייה: מאז שדורית לויטה יחד עם בנימין תמוז וגדעון עפרת כתבו את ספר תולדות האמנות הישראלית עד שנות הששים ותחילת השבעים – טרם נכתב אף ספר ברמה כזו של טקסט-בוק, על מה שקרה מאז ועד היום, כך שכל סטודנט יכול יהיה ללמוד ממנו ולקבל מושג מקיף על האמנות המקומית שלנו. ואם כבר יש בינינו כמה מוכשרים ששואפים להתפרסם בהתאם לכשרונם – הרי הם מהגרים לניו יורק, שם מכירים בכשרונם, מציגים את עבודותיהם (כמו את שרון יערי בביאנלה במוזיאון I.C.P או גלריות פייס ואנדריאה מייזלין המציגות ישראלים המתאפיינים בצילום). לאחרונה יש ביניהם המהגרים גם לברלין, שהפכה למעין מקלט לאמנים ישראלים.

     

    חגית לאלו, שחלמה ללמד אמנות כאן, וחזרה אלינו חרף הצלחתה בארה"ב, קיבלה פה כתף קרה, וממש נדחתה ע"י שליטי הסצינה האמנותית, חסרי הידע, שהשתעשעו בקשקושים וב"רדי מייד" והפכו עצמם לאייקונים לדור שבא אחריהם. וחבל. כי אמנית ברמה כזו כמו חגית לאלו, לו היתה ממשיכה לחיות וליצור, ולהנחיל דוגמא לאמנות רצינית לבאים אחריה - היתה הופכת לאייקון כמו לאה ניקל, שאף שלא זכתה ברוב דרכה להכרה הראויה, הגיעה לזה ממש בגיל מבוגר מאד. אבל לא רק לאה ניקל אכלה קש במשך שנים. כך גם אמנים רבים וטובים אחרים לא זכו להכרה הראויה. וכיום, אם תאמר למישהו "יגאל תומרקין", אולי הוא יידע שהוא אביו של השחקן יון תומרקין, אך לא ידע שיגאל הוא גדול הפסלים והאמנים הישראלים במחצית השניה של המאה ה-20 ועד היום.

    באולם שהוקדש לזכרה תוצגנה תערוכות מתחלפות, כמו זו שתעלה בימים הקרובים של יצחק דנציגר, גדול הפסלים הישראלים באמצע המאה שעברה, ובה יוצגו רישומים של המאייסטר הגדול.

    נקווה שהאוסף של יצירותיה, שמשפחתה טרחה לרכוש מכל מי שקנה אותן, יוצג דרך קבע בחדר הקטן שבמוזיאון ישראל, למען יאיר את הדרך לכולם.

     בצילום למעלה נראית עבודה על ניר מ-1960 של חגית לאלו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל