נושאי האבוקה של סיפור מצדה הם קבוצת הקנאים בראשות אלעזר בן יאיר. האור שאלעזר הפיץ כל כך גדול עד שקמה מחתרת "לוחמי חירות ישראל" (לח"י), ראש הארגון אברהם שטרן בחר להיקרא "יאיר" על שם אותו מנהיג מיתולוגי. לא רק אברהם שטרן בחר לאמץ את אורם של קנאי בית שני. הנה מספר דמויות ציוניות בתוספת תאומיהם מקנאי בית ראשון: דוד בן גוריון – יוסף בן גוריון, אליעזר בן יהודה – מנחם בן יהודה, ישראל גלילי (מראשי ההגנה) – יהודה הגלילי, מיכאל בן חנן (מראשי ההגנה) – חנן בן חנן, וכמובן ארגון בר גיורא (לימים השומר) – על שם שמעון בר גיורא. לא פלא ששאיפת החירות של מורדי בית שני ושל אנשי מצדה הפכה לסיפור מכונן בתרבות שלנו.

שאיפת חירות, היא משהו שאלעזר בן יאיר ינק מחלב אמו. הרי הוא צאצא דור רביעי למורדים במלכות הרשע. אב סבו חזקיה הגלילי מרד בהורדוס כאשר הוא כיהן כמושל הגליל (תחת יוחנן הורקנוס מבית חשמונאי). חזקיה מוכר מאזכור יחיד בספרו של יוספוס פלביוס: "והורדוס... תפש את חזקיה ראש השודדים (שפעלו בסוריה) “. אפשר לקבל את דבריו של יוספוס כפשוטם או לראות במעשי חזקיה כהתנגדות יהודית גאה להשפעה של שלטון זר. כך או כך בהשראתו צמחה הפילוסופיה הרביעית, שראתה בחרות המדינית משלטון זר ערך דתי ראשון במעלה, ולמעשה התנגדה לכל מלוכה בשר ודם, מלבד מלכותו של הקדוש ברוך הוא. הרוח החיה של אותו זרם ביהדות היה יהודה הגלילי יורש העצר לבית חזקיה.

המסר מעורר ההשראה לא הצליח לחלחל בתקופת מלוכתו של הורדוס. אולי היה זה יד הברזל של הורדוס, אולי הפחד מרומי, ואולי הרווחה והשגשוג הכלכלי שהסתירו מהעם את החזון הנפעם. לשמחת השושלת הגלילית, הורדוס נפח את נשמתו בשנת 4 לפנה"ס. סוף כהונתו של הורדוס פתחה את חלון ההזדמנויות ליהודה הגלילי, וחבר קנאיו. המצב הפוליטי הבשיל למרד ששמו פולמוס וארוס. המרד נקטע באיבו כאשר שליט סוריה פובליוס וארוס שלח שני לגיונות לדכא את המרידה. כדי להמחיש את רצינות כוונותיו טרח וארוס לצלוב כ-2000 איש. "ההישג" היחיד לאותה התקוממות היה שהרומים לא סמכו יותר על יורשו של הורדוס והחליטו למנות נציב רומאי שישלוט על הארץ במישרין.

תקופת הניצבים התאפיינה באי יציבות. המוצא הלא יהודי של הניצבים הוביל לא פעם להתנגשויות שנבעו מאי הכרה ואפילו זלזול של הניצבים במנהגי המקומיים. לא פעם האירועים הללו גלשו להתנגשויות אלימות שבסופן צליבה או סתם הרג. תקופת הניצבים התאפיינה גם בהעלאת מסים, אם בהוראה ישירה מרומא, ואם כדי למלא את קופת הניצבים המושחתים, דבר שפגע באופן אנוש באוכלוסיה הענייה, אבל סייעה לעליתה ששיתפה פעולה עם הרומים (ביניהם גם הכהנים הגדולים שמונו על ידי הניצבים הרומים). חוסר האונים והזעם הביא לתופעה נרחבת של משיחיות כמו המשיח של השומרונים, המתנבא "תאודאס", הקוסם ממצריים וכמובן ישו הנוצרי. כל משיח שכזה מצא עצמו בסופו של דבר בראש צלב, שלא לדבר על מאמיניו שמצאו עצמם ללא רוח חיים. כל זה הוביל לתסיסה חברתית, שהיוותה כר פורה לתנועות הקנאיות. סוף סוף קיבלה הפילוסופיה הרביעית את המעמד הראוי לה.

בשנת 64 מונה גסיוס פלורוס לנציב והתעלה על קודמיו באכזריות ובשחיתות. שנתיים לאחר מכן הגחלים התלקחו ללהבה והמרד הגדול פרץ. נציג השושלת הגלילית מנחם בן יהודה (דודו של אלעזר בן יאיר) היה אחד ממכונני המרד. בתחילת המרד הצליח מנחם לכבוש את מצדה ולצייד את לוחמיו בנשק הרב ממחסניו של הורדוס. אחר הצטרף להתקוממות בירושלים שכבר החלה בלעדיו. עד מהרה הצליחו כוחות המורדים לשחרר את ירושלים. למרות הפילוסופיה הרביעית דחתה כל מלך זולת מלכותו של הקדוש ברוך הוא, נוצר צורך במנהיג בשר ודם (מכיוון שהיושב במרומים המשיך לשבת במרומים), ומנחם בן יהודה נעתר והכתיר את עצמו לתפקיד. הזמן הקצר שמנחם כיהן בתפקיד, הוכיח שגם נציגו של האל יכול להנהיג משטר טרור אכזרי. קרבנותיו של מנחם לא כללו רק את הרומאים הארורים, אפילו לא רק את היהודים המתונים ימח שמם, אלא אפילו קנאים שלא השתייכו לסיעת הסיקריים. הידוע מבין קרבנותיו היה חנניה הכהן הגדול לשעבר (שבנו אלעזר היה אחד ממנהיגי המרד). הכהונה של בן יהודה לא האריכה חיים משום שהעם בראשות קבוצת הקנאים של אלעזר (בנו של חנניה הכהן) התנפלו עליו וקטמו את חייו.

אחד מהאמונות של לקבוצת הקנאים של מנחם בן יהודה (לימים הגרעין הקשה של גיבורי מצדה) הייתה אמונה בכוח הזרוע. אלימות שכאמור לא נשמרה רק לרומאים ולמתונים אלא אף לפלגים קנאים אחרים. כדי לא לבזבז זמן מיותר, וכדי להקל את מלאכת החיסול, נהגו בני הקבוצה ללכת תמיד עם סכין מוסתר מתחת לגלימה. לכן הם זכו לשם "סכינאים", או בלשון עבר "סיקריים" (סיקה – פיגיון בלטינית). הקבוצה מוצגת באור מאוד שלילי בספרו של פלביוס "מלחמות היהודים", אולי משום שהוא כרת ברית עם הצורר הרומי. לכן שווה לבדוק את יחס היהדות כלפי אותם גיבורים. הפרויקט המרכזי של הסיקריים – מצדה, זכה ביהדות להתעלמות רועמת. הסיפור הידוע עליהם (ממסכת גיטין) מספר על ראש הפרושים בירושלים רבן יוחנן בן זכאי, שנפגש עם אבא סיקרא "ריש ביריוני דירושלם" למחות על כך שהם מרעיבים את תושבי העיר (בעקבות שרפת האוכל), ותשובתו של ראש הקבוצה שאין לו שליטה בריוניו, ושאם ינסה למתן אותם הם יהרגו גם אותו. הסיפור ממשיך בכך שהסיקריים שומרים על חומות העיר ומוודאים שאיש לא יצא ממנה חי. אם על פי פלביוס הסכינאים הם שודדים, אז על פי היהדות מדובר בבריונים צמאי דם.

זה המקום לקפוץ שבע שנים קדימה לסיפור הגבורה של מצדה. המרד כבר מזמן דוכא. תוצאותיו ההרסניות מאות אלפי הרוגים, עשרות אלפי שבויים, ערים חרבות בית המקדש מנותץ, ובכל זאת קבוצת יהודים גאה ועיקשת מסרבת להיכנע. הגבורה התאפשרה מן הסתם אודות להנדסה ההרודיונית. ובכל זאת המחסנים, מערכת המים, החקלאות של מצדה... כל אלו אפשרו להחזיק מעמד מספר חודשים, והמורדים החזיקו במצדה מספר שנים! לא רק זאת, המקום הפך לעיר מקלט של מורדים, ומספר התושבים במקום תפח לאלף. כדי להתקיים בתנאים הללו, ולמלא את מחסניהם נאלצו הגיבורים לבצע מעשי שוד בישובי האזור. האירוע המוכר מכל הוא הפשיטה על עין גדי שם הרגו הסכינאים כ-700 מיהודי המקום – רובם נשים ילדים וזקנים.

סיפור מצדה הנשכח:

שנייה לפני סיפור ההתאבדות המפואר, שווה להיזכר בסיפור של (כמעט) כיבוש מצדה על ידי הנציב לוסיליוס בסוס. בסוס התכוון להקים סוללה כדי לכבוש את מצדה. מדי בוקר יצאו גיבורי מצדה בראשות אלעזר להלחם בבוני הסוללה. עד שיום אחד אלעזר נתפס, ועמד להיצלב. “וכראות אנשי העיר את. הדבר הזה עצמו מכאובי-לבם, והם קראו בקול יללה גדולה,כי גדול הכאב מנשא. וגם אלעזר חנן אליהם קולו,כי לא יתעלמו למראה מותו הקשה, וטוב יותר כי ימהרו להציל את נפשם בהיכנעם לפני זרוע הרומאים" (מלחמות היהודים פרק ספר 7 פרק 6) היהודים הסכימו לעסקה להסגיר את מצדה תמורת שחרור אלעזר. אלעזר שוחרר, אך העסקה לא יצאה לפועל משום שלפתע בסוס היה טרוד בקרב אחר.

בשעה טובה הנציב בסוס מת. אולם נוצרה בעיה חדשה תחתיו מונה פלוויוס סילבה כנציב. סילבה ניגש בנחת לכיבוש מצדה, הוא בנה תשתית אספקה לישיבה ממושכת במקום. הוא בנה שמונה מחנות ודייק ביניהם כדי למנוע כל אפשרות בריחה. הוא בנה מגדל גבוה לירות ממנו על חומות מצדה – למנוע מהנצורים אפשרות להתקפה. רק אז הוא ניגש לבניית הסוללה, אחר לבניית אייל הניגוח. כשנה נמשכו ההכנות של סילבה. שנה שבה גיבורי מצדה רואים כיצד נתיבי הבריחה שלהם הולכים ואוזלים. שנה שהם מעכלים את הסוף הצפוי להם, אם לא תגיע התערבות אלוהית. שנה שהם יכלו לחשוב על האפשרות – מה יקרה אם (כמו שקרה בשאר חלקי הארץ) האל לא יגיע.

אפשר כמובן להאמין שאלף האנשים גיבשו את דעתם רק בלילה האחרון לאחר שחומות העיר נפרצו, והרומים יכולים להגיע למקום בכל רגע. רק אז הם עצרו את הכל, כינסו את כל אלף האיש במקום אחד, הקשיבו כשעה לנאום חוצב להבות, והחלו במסע ההתאבדות. אבל אם ניפוץ החומה הילך עליהם אימים, מה לגבי הדפיקות של האייל בחומה עד שהצליח לבקעה. מה עם ההעלאה של האייל בסוללה, מה עם השלמת הסוללה, מה אם השלמת המחנות והדייק? הרי כל אחד מהם סימן את מספר בספירה לאחור. ואולי ההתאבדות לא החלה במשיכת סכין על צוואר אלא הרבה הרבה קודם?

המטמורפוזה

יש עוד עניין קטן לברר. ברוב ספרו, פלביוס מתייחס אל הסיקריים במשטמה גלויה. כמו: “הסיקריים היו הראשונים, אשר החלו לעשות רשע וקמו באכזריות-רצח על אחיהם, ולא נבצר מפיהם כל דבר-חרפה ומידיהם כל מעשה-תועבה”. והנה לקראת סיום הספר חוזר פלביוס בתשובה ומציג את הסיקריים באור חדש: "וכאשר מצאו שם (הרומאים) את המון ההרוגים, לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם, באויביהם,כי-אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאורה, אשר צחקה למות ולא שבה אחור מהמעשה הגדול הזה.” מה פשר האמפטייה הפתאומית לשנואי נפשו? אפשרויות אחת היא שאת רוב הספר הוא כתב דרך עיניים של יהודי, והסיקריים העלו את חמתו על מה שהם מעוללים לבני עמו. לקראת סוף הספר הוא מאמץ את השקפת העולם הרומית, ובה נדיבות של מנצחים. אפשרות אחרת היא שפלביוס שילב בתיעוד ההיסטורי מימד ספרותי, ולכן בחר לגרום לקורא להזדהות עם גיבורי סיפור ההתאבדות. האפשרות השלישית היא שפלביוס התייחס ברצינות לחשש שהחורבן יביא לקיצה של היהדות. בהקשר זה סיפור מצדה (על פי פלביוס) הופך לסיפור שחותם את היהדות, וזו סיבה טובה לרומם את המעשה. בהקשר זה סיפור מצדה, איננו רק סיפור התאבדותם של מורדי מצדה אלה סיפור התאבדותה של היהדות.

לימים סיפור מצדה נודה מהיהדות. הוא חזר רק כאשר החל לנבוט בלבנו שוב הזיק הלאומי, כאשר נדרשנו למצוא לעצמנו מופתים מעברנו. אין ספק שסיפור מצדה באמת מפעים, ואין ספק שפלביוס מספר אותו כסיפור גבורה שיכול להאיר גם 2000 שנה לאחר שהוא נכתב. ובכל זאת לפני שאנו מקוששים את הכבוד הלאומי שלנו מכף ידו של פלביוס אנחנו צריכים לזכור. החשש של פלביוס התברר כמוטעה. היהדות שרדה. היהדות שרדה לא בזכות אלא למרות גבורת ההתאבדות של מצדה.