כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    עניין של בחירה - סיפור קצר

    0 תגובות   יום רביעי, 18/5/16, 06:34

    תמיד כשמדברים איתי על הסכסוך אני מנסה להתחמק מהשיחה, אף פעם לא הצלחתי להבין איך אני יכול לתרום משהו כדי לפתור סיטואציות חברותיות בטחוניות מתוסבכות, אני סתם אדם, אחד מן השורה, וככזה הדבר היחיד שיוכל להצביע על תרומה שלי לשיחה שכזו היא משיכה בכתפיים ומלמול מספר מילים חסרות פשרה מתחת לשפם אותו אני מגדל כבר יותר מדי שנים.

     

    הכול השתנה אחרי המלחמה בקיץ האחרון, לפתע פתאום הרגשתי שיש לי מה לתרום לשיחות שכאלה, לא פעם רציתי לצעוק מבפנים שאני "בעד" או "נגד" מהלכים מסוימים, רציתי להביע דעה אבל תמיד המשכתי לשתוק ולמשוך בכתפיים. פעם אחת אפילו נעמי, אשתי, שאלה אותי בקול כנה לחלוטין "אז מה הפיתרון שלך?", ואני רק הגברתי את הווליום בטלוויזיה תוך כדי הנהון חסר פשרות לכיוונה ותוך כדי בירור האם היא חושבת שהפיצה תגיע בקרוב או שאולי כדאי שנתקשר אליהם.

     

    היו לפחות מספר פעמים בחיים שלי בהם הרגשתי פחד, הפעם הראשונה הייתה כשהייתי חייל ומחבלת התפוצצה לי מול העיניים בניסיון לעבור במעבר עליו שמרתי, קצת נכוויתי-לא נורא, אבל הלב שלי טס לשמיים. היו צריכים לתת לי שבוע חופש רק כדי לעזור לי קצת לשכוח את מה שראיתי מול העיניים שלי אז, לא שהחופשה עזרה לי יותר מדי. הפעם השנייה שחוויתי פחד הייתה דווקא בזמן חופשה בחו"ל, נעמי לקחה אותי לטיול בשכונה של מהגרים והיו שם הפגנות עם כוחות משטרה שחצצו סוגי המפגינים השונים, השפה על השלטים שלהם הייתה לא ברורה לי, אף אחד לא באמת מתחשב במה חושב התייר הממוצע על סיטואציה חברתית מוזרה במדינות אחרות אז לכן אף אחד גם לא טורח לרשום בשלטים השונים באנגלית, אני ונעמי שוחחנו בינינו בעברית בקול רם, אולי רם מדי, והמילה "שלום" פתאום נאמרה, ואז ראינו כמה מהמפגינים זורקים את השלטים שלהם על הרצפה ומתחילים להתקרב לכיווננו, אחד מהם אפילו הכניס את היד לג'קט שלו, כאילו התכוון להוציא ממנו משהו, ונעמי פתאום נצמדה אליי קרוב קרוב, הרגשתי אותה רועדת. אבל הם פשוט הלכו צמוד אלינו והמשיכו ללכת, הבחור בכלל הושיט את היד שלו להוציא סיגריות. נעמי אחר כך סיפרה לי שהיא חושבת שזו הפעם הראשונה בה היא חוותה אנטישמיות, שוב הנהנתי אליה מבלי להגיד כלום.

     

    גם המנקה בבית שלי אף פעם לא מדברת על הסכסוך, אפילו שנעמי עושה לה דווקא, בזמן האחרון יש המון פיגועים, הרבה יותר מרק פיגוע אחד ביום, ונעמי מגבירה את הווליום, על כלל הרעשים שבו, והכול מתוך מטרה שהמנקה תשמע מה עושים בני אותה הדת שלה. אנחנו לא גזענים, זו רק נעמי שחושבת שאם יחדירו בכלל תושבי מדינת ישראל קצת בושה אולי יצליחו לגרום לפיגועים או מינימום לתמיכה בהם מבפנים קצת לרדת. כשאין מנקה נעמי בכלל שומעת טלוויזיה עם האוזניות האלחוטיות שקניתי לה לפני שנתיים, ככה שאני יודע שהיא עושה את זה דווקא.

     

    אח של נעמי בכלל התאסלם, לא מדברים על זה במשפחה. זה היה לפני כמה שנים, הוא הכיר את ראניה באיזה בית קפה ליד נתניה, התאהב בה והמשפחה שלה הבטיחה לשחוט אותו, את ראניה לא היה אפשר לגייר אז כדי שהם יהיו ביחד מישהו מהם היה צריך לוותר. בהתחלה המשפחה שלהם התייחסו אליו בחשדנות, גם אלינו, אבל כמה ארוחות משותפות הרגיעו את האווירה, לא שזה קל יותר מדי לנעמי להגיד שאח שלה נקרא עכשיו חמודי אבל כל אחד והבעיות שלו.

     

    אני אוהב את אשתי נעמי, אפילו שהיא לא סגורה על עצמה אף פעם, יום אחד היא שמאלנית, יום שני היא ימנית. היא סוג של כור היתוך שרק תומך כל הזמן באנדרדוג, יום אחד זה ישראל, יום שני זה הצד השני. ורק לי אין אף פעם מה לתרום לסכסוך, מה כבר אני יכול לתרום, עם השפם שלי אני יכול לחיות בכל פיסה מהשטח הטריטוריאלי שקיים מהים ועד הירדן, אף אחד לא יידע מי אני, אני גם ככה לא מדבר. אבל אם מישהו יגלה שאני יהודי הוא עלול להרוג אותי. ישנם ימים בהם אני תוהה מה יקרה אם אני ייהרג בגלל שאני יהודי, ואני בכוונה כל הזמן חושב על המילים "בגלל שאני יהודי", אני לא יודע אם המוות שלי יהיה כתוצאה מרצח בטחוני או מרצח אנטישמי. אולי זה בכלל שילוב בין השניים. זה מדהים להרהר בכך, שאם אדם נרצח על בסיס עדתו בחו"ל זה נחשב ככינוי אחד ואם בביתו אז זה נחשב ככינוי נוסף. מעניין למה אי אפשר להגדיר גם סתם פיגוע ברצח, האם זה יפגע ביוקרה של להיהרג בפיגוע?

     

    ישנם ימים בהם אני חושב שהמחשבות שלי הולכות לאיבוד תוך כדי מרוצה אינסופית אחרי תשובה אחת ברורה, אבל אין לי תשובה ברורה, גם לא לקברניטי המדינה, גם לא לנעמי, או לראניה. כאשר יש אינספור סיבות ואינספור הסברים ובלי סוף זקיקי מחשבה של עשרות אלפי אנשים אזי לאף אחד אין תשובה ברורה. בימים האחרונים אני בכלל בטוח שאולי כדאי שכולם יהיו כמוני, שישתקו קצת, ואם מישהו שואל אותם משהו ישירות עליהם פשוט לשתוק קצת, לעשות כאילו הם עונים על משהו אבל למעשה להמשיך ללכת סחור סחור, זאת הדרך היחידה שיעזבו אותם בשקט, זאת הדרך היחידה בה אף אחד לא יאשים אף אחד בשמאלניות יתר או ימניות יתר, אולי זה מה שנקרא בעצם מרכז, אני אף פעם לא בטוח.

     

    היום הלכתי בבוקר לגן הילדים של הבת שלנו, סאמי, זו עיר מעורבת אז הדרך היחידה לא לגרום לה להרגיש לא בנוח עם השם שלה אז בחרנו לה שם שישלב את שתי השפות, פעם נעמי ניסתה להסביר לי את הבחירה בשם המוזר אבל לא הבנתי אז פשוט ויתרתי והשם שלה נשאר. הגננת ניגשה אליי וביקשה ממני להתלוות אליה לחדר הצדדי בו הילדים לא יוכלו לשמוע את מה שיש לה להגיד לה, והיא התחילה בכך שסאמי לא מפסיקה לקלל בזמן האחרון, ולא משנה מה שהגננת ניסתה לעשות הילדה רק צרחה יותר ויותר, הודיתי לה ולקחתי את הילדה הביתה, קניתי לה גלידה בדרך ואמרתי לה שאני אוהב אותה. כשנעמי חזרה מהעבודה אמרתי לה שסאמי מקללת ושצריך לטפל בה, נעמי התחילה לצרוח על הילדה שכדאי שתרגיע את עצמה ומהר, סאמי שתקה, אולי היא בכל זאת כמו אבא שלה בסך הכול.

     

    עכשיו אנחנו יושבים פה, כל המשפחה ביחד, אוכלים פופקורן ורואים סרט, האחיינים שלנו צריכים להגיע בכל רגע, והבית מלוכלך. שאלתי את נעמי מקודם איפה המנקה והיא רק אמרה לי שהיא התקשרה אליה לפלאפון כשהיא הייתה בעבודה ואמרה לה שהיא לא תגיע יותר. נעמי הוסיפה גם עוד כמה מילים לתיאור ההתפטרות הכי מוזרה בהיסטוריה אבל אני הפסקתי להקשיב, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה שהבקרים שלי יצטרכו להסתכם בזמן הקרוב בסדר וניקיון ורק אחר כל טלוויזיה.

     

    כבר כמה שנים שאני לא הולך לעבודה, הייתי מנהל עבודה בבנייה במשך קרוב לשש עשרה שנה ואז נפלה לי לבנה על הראש, המשטרה אמרה לי שאין שום סיכוי שמישהו ניסה לרצוח אותי אבל אני זוכר מה קרה שם, ענף הבנייה עובד על פי תקופות של הנחיות ממשלתיות, הכול תלוי באישורים לכמות עובדים זרים במשק. וכשאין אישורים כאלה אז הולכים על הפועלים מהשטחים. עכשיו, אני יודע שאני לא גזען, אבל כשראיתי את הלבנה עפה לי על הפרצוף ראיתי באותה מידה את האידיוט מלמעלה מחייך אליי, עם השיניים הלא טובות שלו והזיפים הקשוחים. ישר ידעתי שזה היה פיגוע אבל לא במשטרה ולא בעיתונים האמינו לי, אחרי שהתעוררתי מהתרדמת בת השעתיים שלי עם ראש בצורה של בלטה, ניסיתי לספר על כך לכתבת שבאה לרחרח, אבל גם היא וגם הצוות של משרד העבודה שבא לחקור סיווגו את כלל הסיטואציה כ"לא מציאותית" ואותי כ"לא אמין". מאז קיבלתי כבר פיצויים מכובדים ואפילו נכות מביטוח לאומי, אבל הדבר הכי טוב שיצא מהתאונה הזו זו ההזדמנות שלי להשלים את כל סדרות הטלוויזיה שלי. מאז שסאמי נולדה אני מחכה לרגע הזה שאני לא אהיה עסוק יותר מדי, ושאני אוכל לראות את כל מה שאפשר לראות. אז קצת מצליח לי.

     

    דפיקות בדלת, שמעתי אותם עכשיו, "ראניה, שלום" אמרתי בקול רם, היא חייכה אליי והכניסה את הילדים הביתה, נעמי המשיכה לשבת בסלון עם סאמי, לא הסתכלה אפילו לכיוון. ראניה אמרה לי שהיא מאוד שמחה שהסכמתי לשמור על הילדים ושהיא עוד יותר תשמח לראות אותנו בחאפלה בסוף השבוע, שמעתי מהצד את נעמי מתקרבנת אבל לא אמרתי כלום. אמרתי לראניה שלום והבטחתי לה שהילדים יהיו בסדר. אחרי שסגרתי אחריה את הדלת שמתי לב למשהו מוזר, סאמי התיישבה ליד הילדים והתחילה לשחק איתם, בדרך כלל נעמי לא נותנת לילדה להתקרב לבני דודים שלה והיום פתאום היא לא אמרה כלום. רציתי לשאול אותה מה שלומה אבל הווליום מהטלוויזיה היה קצת גבוה אז ויתרתי.

     

    הלכתי להכין לכולם פנקייקים, תמיד שהם באים לפה אני מכין דברים טעימים, אני לא חושב שיש סיבה שהם לא יקחו איתם זכרונות טובים כשהם באים לפה. אם אני לא הייתי טורח לעשות את זה אז כל מה שהאחיינים שלי היו חווים זה שנאה קרה מדודה שלהם והסתכלות מהצד של הבת דודה שלהם, אני היחיד שעושה משהו בשבילם, אפילו שאני בקושי מדבר. ישר התחלתי לסחוט תפוזים שקטפתי מהשכנה בבוקר ומהר הלכתי להגיש להם, שישתו, הם ילדים טובים, קצת יותר גדולים מסאמי אבל הרבה פחות מקללים ממנה. אולי זה משהו בגנים. חזרתי לבלילה והמשכתי לערבב, הדלקתי אש קטנה בינתיים כדי שהמחבת תתחיל להתכונן ואז שמעתי את הצעקה מהסלון: "תוריד את הידיים ממנה, יא ערבי מסריח", ישר רצתי לסלון וראיתי את סאמי בידיים של אמא שלה ואת האחיין הקטן שלי בוכה בפינה. הסתכלתי על נעמי שצעקה "הוא ניסה לקחת ממנה את הבובה, אני ראיתי את זה בעיניים שלי", סימנתי באצבע שלי לאחיינים שלי לבוא איתי וסידרתי להם שולחן קטן במטבח, פנקייק אחד כבר העלה פחם וזרקתי אותו ישר לזבל, אז התחלתי בינתיים הפנקייק השני, עשיתי ממנו צורה של סמיילי בזמן שהסתכלתי עליהם שותים מיץ תפוזים, אחד ביקש ללכת לשירותים, הלכתי איתו והדלקתי לו את האור, חיכיתי שייצא, לא לקח לו הרבה זמן. כשחזרנו זרקתי פנקייק בצורה של סמיילי אל הזבל. התחלתי עם הפנקייק השלישי כששמתי לב שהבלילה כבר הפכה לדלילה, עוד שניים שלושה פנקייקים ולא יישאר לי מה להכין להם לאכול. החלטתי לסגור את האש, פתחתי את הטלפון והזמנתי פיצה עם פפרוני, כמו שאני אוהב.

     

    הפיצה הגיעה מהר הפעם, אבל הם לא רצו לאכול, אמרו שיש שם דברים שאימא שלהם לא מרשה להם לאכול ושהם רעבים. החלטתי להכין עוד פעם בלילה לפנקייק, והפעם לשים לב יותר טוב שהם לא יישרפו. הילדים כבר התחילו בינתיים לא להרגיש טוב במטבח אפוף העשן, אז אמרתי להם שהם יכולים לחזור בסלון אבל שישתדלו לא להפריע, הם הבטיחו שהם רק יציירו ושלא ידברו בכלל, חייכתי.

     

    נעמי וסאמי היו כבר שבעות, הן השאירו לי כמה משולשי פיצה עם פפרוני, כמו שאני אוהב, אבל לא יכולתי לחשוב אפילו על אוכל לפני שהאחיינים שלי גם יאכלו. אז גם אני הייתי רעב, שתיתי כוס מים קרים כדי להירגע קצת והפכתי את הפנקייק השני. הצלחת התחילה לקבל צורה של טעם וריח, הילדים באו לבקר ולראות אם יש כבר מה לאכול והוריתי להם לשבת, שמתי לכל אחד פנקייק אחד בצלחת והבאתי להם גם ריבה או שוקולד, שיבחרו מה מתחשק להם למרוח. הם אמרו לי "שוקראן" ואכלו בתאווה את מה שאני בישלתי להם, ישבתי איתם ושאלתי אותם איך בבית ספר והם אמרו שדווקא בבית ספר הכול בסדר, ושהבעיות הן בבית, ושאימא שלהם כל הזמן אומרת שהיה יכול להיות הרבה יותר קל אם היא הייתה מתגיירת ולא אבא מתאסלם. הם שאלו אותי אם זה שאני דוד שלהם זה אומר שהם יהודים או זה שאמא שלהם מוסלמית זה אומר שהם ערבים. חייכתי ומזגתי להם עוד מיץ תפוזים, שאלתי אם הם רוצים עוד פנקייק, "שבענו, דוד" הם אמרו לי, וגרמו לי לאהוב את הרגע הזה בו אני גורם לילדים קטנים כל כך הרבה אושר עם כל כך קצת תשובות.

     

    נעמי קראה לי מהסלון לבוא אליה, כשהתקרבתי היא אמרה לי שהיא הולכת להשכיב את סאמי לישון ושהיא מקווה שעד שהיא תחזור האחיינים שלי כבר יילכו לישון והיא לא תצטרך לראות אותם, רציתי להגיד לה שתפסיק ושתעשה משהו עם השנאה שלה כלפי כל דבר בעולם אבל שתקתי, זה יותר קל. גם ככה יאשימו אותי אם אני אגיד משהו וכשאני שותק אנשים ממשיכים לחשוב את המחשבות שלהם בלי לחשוב שאני מסכים או לא מסכים איתם, ככה אין פה שום בחירה ולא יוכלו להאשים אותי בלקיחת צד.

     

    אחרי האוכל סידרתי לילדים מיטה בחדר האורחים, הם ביקשו שאקריא להם סיפור לפני השינה, אחרי כמה שניות פיהקתי ואמרתי להם שאני עייף, חשבתי שאם אני אספר להם סיפור שיצביע על איזשהו נרטיב שגוי אני עלול ליצור אצלהם הפרעת התפתחות אישיותית בעייתית או מינימום ליצור בעיות אצל האימא שלהם. גם ככה שום סיפור שהייתי מספר להם לא היה עוזר להם להירדם, יש לי קול מצחיק, אני רואה בעיניים של אנשים שאני מדבר איתם כל הזמן. השכבתי אותם לישון ועכשיו אני שוב בסלון, לבד, מחזיק אצבעות שנעמי גם נרדמה בינתיים ושיהיה לי זמן לראות את הסדרה שאני הכי אוהב, אין לי כח להפרעות. כיביתי את האור במטבח ובסלון, לקחתי צלחת והנחתי עליה את משולשי הפיצה הקרים שחיכו לי בשעות האחרונות והנחתי רגליים על השולחן, אפילו שנעמי לא אוהבת שאני עושה את זה.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין