"כדאי לך להגיע לפני פתיחת השערים כי התור ארוך מאוד והטיפול מייגע".

הזהיר אותי חבר זקן וחכם כשסיפרתי לו כי אני צריך להסדיר עניין מסוים במשרד הרישוי.

חמוש בעצתו, השכמתי קום והגעתי אל רחבת משרד הרישוי חצי שעה לפני הזמן רק כדי לגלות מאות אנשים, חלקם חמושים בשקי שינה שבילו שם את כול הלילה כדי לתפוס תור ראשון.  

פססט.. פססט... לחש מעבר לכתפי ברנש מסתורי חבוש כובע רחב שוליים עם מקטורן ארוך ומשקפי שמש כהים, "רוצה לקנות מספר"?

"לא, לא באתי בענייני מוניות" עניתי לו.

"אני לא מתכוון למספר ירוק למונית" ענה הברנש "זה מספר קטן לעקיפת התור" הוסיף.

"מי אתה"?  שאלתי.

"אני, ספסר כרטיסים-שמנצל-מצוקות של אנשים- ומוכר להם כרטיס- במחיר מופקע", הציג את עצמו בשמו המלא.

"אבל אתה יכול לקרוא לי בקיצור, ספי".

"הבט ספי" עניתי לו, "אני לא מעוניין בכרטיסים במחיר מופקע".

"אז אולי תהיה מעוניין בכרטיס סים במחיר מופקע"? שאל ושלף מכיס מקטורנו שלל כרטיסים.

"אם תקנה אחד, תקבל כרטיס להרחבת זיכרון בחינם"

"לא תודה", דחיתי בנימוס אסרטיבי את הצעתו המפוקפקת. "אין לי שום בעיה של זיכרון".

בעודי מסרב להצעתו, התנפל עליה ברנש עצבני וקצר רוח תפס את ההצעה הקודמת ואת המספר לתור בשני ידיים ודחף לו שטר של 200 שקל.

"זה היה המספר האחרון שלי" אמר ספי לעברי ברחמים. "חבל, אתה עוד תצטער על זה" ונבלע בתוך מרצדס שחורה ומפוארת מהשנתון האחרון.

שערי המשרד נפתחו סוף סוף באיחור קל וההמון שצבא על הפתחים לקח מספר והחל למלא את שורות הספסלים הרבים בהמתנה לתורו.

עם היכנסי לאולם ההמתנה רחב הידיים, היכה באפי ריח עז של נפטלין ותה ויסוצקי ישן נושן מבציר 74.

המספר שקבלתי היה בין שלוש ספרות, אך התנחמתי כי האנשים האחרונים שהגיעו ומילאו את השורות האחרונות, אחזו במספר בין ארבע ספרות.

הזמן זחל לאיטו,

הספקתי לקרוא את כול העיתונים שהתגוללו על הרצפה, כולל אחד משנות התשעים של המאה הקודמת שנעזב על ידי ממתין מיואש שחיכה שנים לפתרון בעייתו.

מילאתי את כול התשבצים ושתיתי כמה כוסות 'קפה- סינטטי-של-מכונה-בכוס קלקר' שלקראת הצהריים עשו את שלהם ושלחו אותי לשירותים לרוקן את השלפוחית.

לדאבון ליבי ושלפוחיתי, התור לשירותים היה ארוך לא פחות מהתור לפקידים.

לשמחתי זיהיתי את ספי בקדמת התור מציע כרטיסים מהירים לשירותים של העובדים.

"היי ספי" קראתי לעברו "תן לי כרטיס מהר" ודחפתי לידיו שטר של 100 שקל.

"אני רואה שאתה לומד מהר איך המערכת עובדת" שמח ספי והדריך אותי איך להגיע לשירותי עובדים תוך שהוא מצייד אותי ב"אישור מיוחד" לכניסה.

שאר האנשים בישי המזל שלא יכלו להתאפק, נאלצו לרכוש טיטול חד פעמי במחיר דו סיפרתי מופקע מיזם צעיר שעמד ליד 'איש-הבייגלה-חם'.

לאחר שעות המתנה מורטות עצבים כשמאחוריי החלו להישמע סימפוניות של נחירות, הרמקול הקריא את מספרי וקרא לי לגשת לעמדה מספר 2.

ניגשתי לעמדה שמחיצת זכוכית עבה עם חרך צר מלמטה הפרידה ביני לבין הפקיד.

על כיס חולצת הפסים שראתה ימים טובים יותר נתלה תג עם שמו 'פקיד אפור 2'. הבטתי על שאר הפקידים בעמדות שמימינו ושמאלו, כולם ענדו את אותו תג עם השם 'פקיד אפור' רק עם מספר סידורי שונה. וכולם נראו כמו העתק משובט שלו עם קרחת, כרס ומשקפי קרן עבים. 

לצד ימינו של כול פקיד אפור, ניצבה כוס זכוכית גדולה מלאה למחציתה בתה ויסוצקי כהה.

"שם פרטי" שאל פקיד אפור לשמי,

"אזרח" עניתי.

"שם משפחה" הוסיף לשאול כשהוא רכון מול המחשב ואינו טורח לשנייה להביט בפני.

"קטן" עניתי ותהיתי מדוע הוא נקרא פקיד אפור, בעוד גוון עורו בצבע לבנבן פלורוסנטי עם נטייה לוורדרד משרדי.

"כן אזרח קטן, במה אני יכול לעזור לך"?

"הבט פקיד אפור" פניתי ודחקתי את הניירת הרלוונטית מתחת למחיצת הזכוכית "מדובר בעניין הומניטרי דחוף.."

"אייפ אייפ אייפ".. קטע פקיד אפור את דיבורי בחוסר סבלנות ונימוס.

"אני פקיד אפור מדופלם, תואר ראשון בפקידות אפורה ותואר שני בבירוקרטיה. בתור פקיד אפור מדופלם, אנו עובדים לפי פרוטוקול בירוקרטי מסודר ועניינים הומניטריים לא מעניינים אותי"

"אז מה כן מעניין אותך"? שאלתי בייאוש.

"כול שמעניין אותי זה לסיים את משמרת ה'שמונה-שעות-ולא-דקה-אחת-יותר' כמה שיותר מהר, להחתים כרטיס ולחזור הביתה".

אמר מבלי להביט  בעיניי כמו הייתי שקוף ולגם באיטיות ונחת מכוס התה הנצחית שלו שנקראה כך משום שכמה שלא לגם ממנה, היא תמיד נשארה מלאה.

"היי, יש לך משהו בכוס תה" הזהרתי את פקיד אפור.

פקיד אפור בהה בכוס תה והפטיר: "אה זה, זה שום דבר, זה סתם שערה בכוס תה.

אני רגיל לשתות שערות בתה כבר שלושים שנה"

אמר וליטף את קרחתו המבהיקה תוך שהוא מפיל עוד שערה לכוס.

"אוקיי", אמרתי לפקיד. "בוא נשים את הדברים על השולחן.

איך אתה יכול לעזור לי בענייני כמה שיותר מהר"?

לשמע המילה 'שולחן' אורו פניו של פקיד אפור באור נגוהות ולראשונה מתחילת מפגשנו, טרח להביט בפני.

"תראה, אפרופו שולחן. במקום לשים את הדברים על השולחן, כדאי מאוד לשים משהו מתחת לשולחן"

אמר וקרץ בעיניו מספר פעמים באופן משונה.

"ניכנס לך משהו לעין"? שאלתי בדאגה.

פקיד אפור נע בכיסאו באי נוחות ורקע ברגליו בעצבנות.

"אזרח קטן מושתן, מה לא מובן"? שאל ומבלי לחכות, הסביר.

" יש לך שני ברירות, או לבחור במסלול החינמי והארוך שנקרא בפינו 'וייה דולורוזה'.

או לבחור במסלול המקוצר והיקר שישחרר אותך מבעייתך בתוך דקות ספורות"

"וכמה יעלה לי התענוג"? שאלתי בחשש.

"חמש מאות שקלים טבין ותקילין" ענה פקיד אפור מבלי למצמץ פעמיים.

"זה המון כסף" ניסיתי להתמקח.

"הבט" ענה פקיד אפור שבגלגולו הקודם היה כנראה סוחר פרסי ממולח, "הבט בתור הארוך, הבט בייאוש בעיניהם.

מה זה ביננו 500 שקלים, לך זה יקצר את התור ולי זה יעזור לקנות את  'האוטו החדש - שתמיד חלמתי עליו-אך לעולם לא אוכל לקנות-עם משכורת ממשלתית'  וכולנו נהייה מרוצים".

שמעתי לעצתו והבטתי בקהל העייף והרדום שבשורות האחרונות.

אבק החל לשקוע על פניהם, סביב חלקם התגודדו עכבישים והחלו לטוות קורים.

ריח קל של ריקבון החל לעלות מבינהם.

הבטתי על בחור צעיר שמנמן ועסיסי שלקה בתרדמת על שם 'ג'ון בירו קרטיה' .

חבורת עכבישים עסקה במרץ בעיטוף ואריזה של גופו.

"הפולקעס הם שלי" צרח בחדווה עכביש צעיר.

"לא, הם שלי" צעקה אחותו וירתה מפיה קורים בשצף קצף.

"ילדים, לא לריב. יש מספיק לכולם" נזף בהם העכביש-המבוגר-האחראי, תוך שהוא מסב את תשומת ליבם לגושי הבשר המאובקים שרבצו ללא נוע בכיסאות השורות האחרונות.

"אז כמה אמרת שיעלה לי לברוח מפה" שאלתי בבעתה תוך שאני מסב חזרה את מבטי אל פקיד אפור ומרוקן את תכולת ארנקי על הדלפק.

"כול מה שיש לך" ענה פקיד אפור וגרף את ערימת השטרות כשזיק נוצץ של חמדנות נורה מעיניו וערפל את ראייתי.

דקה אחר כך, כשכול הניירת והאישורים הנדרשים היו חתומים בידי, שמתי פעמיי אל היציאה, חולף דרך יושבי השורות האחרונות כשריח קל של ריקבון מרחף בחלל ותהיתי האם הריח נובע מהאזרחים הקטנים שנרקבו מהסחבת

או שמא משהו רקוב בממלכת דנמרק..

**

הסיפור מבוסס על גרגיר של אמת.

וכול השאר..

 נופח מעבר לכול פרופורציה..

 עם כול הפקידים האפורים באשר הם הסליחה