כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    מסורת - סיפור קצר

    1 תגובות   יום שבת, 21/5/16, 09:02

     

    אכזבה

     

    המלך נעמד על רגליו, דבר שלא ארע כבר שנים רבות, הצביע על הנאשמים בכף ידו העצומה ורעם: “בושה! בושה! אתם לא רק עיירה מקומית באמצע ממלכה שוממת, אתם עיירה ממלכתית, סמל בעולם, וככזו אכזבתם. עונשכם יהיה שקול לחטא שביצעתם. בושה". קול המלך רעד, אולי מחלחלה – אולי מבושה בעצמו. הוא התיישב בחזרה על כסאו והורה לשומריו להוציא את הנאשמים מן המתחם.

     

    ציפייה

     

    למשך יום אחד בשנה מרשים לעצמם תושבי ספימלומביה להפסיק להיות מנומסים ולחגוג את יום החגיגות השנתי שלהם מבלי לארח אף תייר. באותו היום כל עסקי העיירה השלווה סוגרים את חלונות הראווה; בתי הקפה מקפלים שולחנות הצופים להרים, סופרמרקטים נועלים מקררי בשר, שלטי 'בתפוסה מלאה' מונחים בצידי המלונות ואף תחנות הדלק סוגרות אשנב. המטרה ברורה – טקס המסורת השנתי מתקרב וההתרגשות בשיאה. מרבית אזרחי ספימלומביה מכינים עצמם אליה ורק מצטערים שהיא מתרחשת רק פעם אחת בשנה.

     

    תושבי העיירה השוקקת תכננו את טקס המסורת לפרטי פרטים שנה אחר שנה. בסוף השבוע הקרוב ביותר ליום השנה היו נפגשים בחשאי קבוצות קטנות בבית העלמין, משאירים את שאר התושבים שימשיכו לשמור על מסחר תיירותי שוקק שלא יעלה חשד במה שמתרחש באמת במקום. הקבוצות הקטנות היו מקיימות הצבעות חשאיות ובוחרות אחד מבני העיירה, אחד בכל שנה, שיבצע את המסורת עתיקת היומין – רצח תייר מזדמן. פסגת השאיפות של כל תושב בספימלומביה להפעיל יצירתיות כשתורו מגיע, והזדמנות אחת להרשים את שאר התושבים. אם יצליח יוכל לזכות בכבוד ולקבל עסק על שמו, עם אפשרות להרחבה ותמיכה כלכלית לכשיזדקן, הרי בספימלומביה לא ינטשו את הגיבורים שלהם לעת זקנה, זאת כל עולל יודע. אם ייכשל יוצא להורג – שוויון בין זכות לחסד הייתה תמיד מעלה בעיני תושבי העיירה.

     

    תושביה המועטים של העיירה ידעו שללא המסורת רבת השנים לא יהיה להם הרבה במה להתגאות, להיות עיר תיירות מוצלחת לא סיפק אותם ואף לו במעט. אף תושב לא זכר מתי בדיוק החלו עם הטקס או מדוע הוא באמת התרחש. הם נאחזו במסורת רבת השנים כמו שעמים וערים ומדינות ועולמות אחרים היו נאחזים במסורת שלהם, בלי סיבה ברורה, בעיקר מכוח האמונה שמה שהם עושים נכון הוא. תושבי ספימלומביה בחרו לעצמם את המסורת שלהם: למשך יום אחד בשנה היו סוגרים את הסורגים של החנויות, מסבים פנים לעוברים והשבים ומסתגרים בקבוצה אחת סגורה בבית העלמין.

     

    התהליך הוא תמיד אותו התהליך: ראש העיירה בוחש ידו בקערה עמוקה בה נמצאים השמות אותם הציעו תושבי ספימלומביה, מוציא שם אחד נבחר ומקריא אותו. בדרך כלל התושב הנבחר נעמד על האבן הגדולה במקום, מרים ידיו אל השמיים ונושא נאום קצר בו היה מודה על בחירתו ומבטיח לעשות כמיטב יכולתו כדי להגשים את ציפיותיהם ממנו. לאחר טקס הבחירה מתפזרים הנוכחים מלבד הנבחר לבתיהם ולעסקיהם הסגורים ומציצים בסבלנות מבעד לחרכים ותריסיהם השבורים קלות, ממתינים בסבלנות לקורבן האקראי התורן.

     

    תמיד מישהו היה מגיע לעיירה הסגורה, על אף שנראתה כעיר רפאים. לפעמים היה זה מישהו עם רכב שהתקלקל, לפעמים הולך רגל או קבצן סורר, לעיתים משפחה שחיפשה מקום ללון בו. אך בכל שנה זה היה תמיד אותו הדבר – קורבן תורן בורח ומתדפק על דלתות שמתעלמות מקיומו, חלקם נוצרים בעיניהם את צרחותיו, חלקם מתעלמים מתחינותיו – רצח ביום סגריר. הטקס תמיד התרחש בחורף, מאחר והגשם תמיד עוזר לשטוף את הראיות. אף אחד מעולם לא בא לחקור את התושבים על היעלמותם של כל כך הרבה עוברי אורח, אדם אחד בשנה, והם ראו בכך סימן עליון שמה שהם עושים נכון הוא. מוסריות הרי תמיד נמדדת על ידי אחרים.

     

    השנה זהו תורו של אמריטו להיבחר. הוא מעולם לא הוזמן לישיבות העיירה הצפופות בבית העלמין, אפו תמיד היה תחוב בעניינים אחרים, מהותיים לא פחות בחיי היום יום. אמריטו אינו מסוג הטיפוסים המתרגזים במהרה, הוא שוקל את מהלכיו יום אחרי יום ושעה אחר שעה, אך רוב תושבי ספימלומביה לא תופסים אותו כאיש שקול, הוא מעצבן אותם, בעיקר בגלל שהוא איטי בהילוכו ואיטי עוד יותר במחשבותיו. בתור בנו של ליצן מנוח הציפיות ממנו בתור בן ממשיך מצחיק היו תמיד גבוהות, אך אמריטו נפל על ראשו כשהיה קטן, ועל ידי כך הפך לעול על התיירים, לעול על הכלכלה ובעיקר לעול על אנשי העיירה השלווים.

     

    במהלך השנים זכתה העיירה פעמים רבות בפרס עיר התיירות הנבחרת, תקציבים הוסטו אליה ואף חלק מאתרי המורשת ושבילי הטיול שהקיפו אותה שופצו ואף שווקו במסגרת המלצות התיירות השנתית למגוון התיירים המגיעים למדינה. אמריטו אהב את העבודה שהמציא לעצמו, מדריך טיולים לעוברים בכפר, אהב להסתובב איתם ולשמוע סיפורים שהביאו מבחוץ. כל רכב שהיה נכנס לכביש הצפוף היה ישר מקבל ליווי וליטוף צמוד. הוא היה נצמד אליהם בבתי הקפה בהם ישבו, שתה מהמשקאות שהזמינו, טעם מהמאכלים היקרים ושיחק עם ילדיהם במשחקים שלהם. מדי פעם זרקו לעברו את בגדיהם שהתבלו וגרמו לו להתגאות במודרניות שלו. “יאם יאם", זעק, מצביע על נעליו הבלויות החדשות, בוהן אחת מציצה מבעד לקרעים. כשמדי פעם הסתכלו התיירים בתחינה לשאר תושבי העיירה לעזרה משכו אלה בכתפיהם כמתנצלים וחזרו למעשיהם היומיומיים, גם להם לא היו תשובות ברורות לשאלות קשות.

     

    אנשי ספימלומביה היו יכולים להיות חלוקים על שאלת בחירתו של אמריטו למסורת השנתית אבל הם לא היו. הרי יש לכל אחד בדיוק הזדמנות אחת לקיים את המסורת, באם יצליח יזכה לכבוד, באם ייכשל יומת. במשך השנים הם התעלמו מאמריטו ולא הזמינו אותו לחלוק איתם את טקס המסורת, חשו שהוא רק יפריע. ככל שהשנים עברו הם הגיעו למסקנה שהדרך היחידה להיפטר מעולו הכבד היא לתת לו להיבחר, לשתף אותו בתהליך ולתת לו תחושת שייכות לקהילה, וכך, כשייכשל, ייפטרו מעולו ואף אחד לא יציק לתיירים שלהם יותר.

     

    כששמו נשלף והוקרא בישיבה המיוחדת והראשונה אליה הוזמן אמריטו לא האמין למזלו הטוב, הוא נעמד על האבן הכי גדולה בעיר, מקום ההתכנסות בבית העלמין, ריר נזל מפיו ונזלת מאפיו, הרים ידיו אל על בעודן אוחזות בפתק וצעק "יאם, יאם".

     

    בושה

     

    ביד רועדת ובקול רועם פצח המלך במסקנותיו: "מאות סעיפי רצח בכוונה תחילה ואלפי סעיפי סיוע לרצח, בושה לאומית, נזק כלכלי-תיירותי-מהותי. מעצר כללי, עוצר רב מערכתי, חשיבה בלתי הגיונית, מסקנה לא רצינית, ובעיקר אכזבה. אכזבה. אכזבתם אותנו תושבי ספימלומביה, אכזבתם אותי באופן אישי, את הממלכה באופן כללי. הנזק שגרמתם הוא עצום, וכל זה בשביל מה? בשביל המסורת? בשביל משהו שהמצאתם לעצמכם בשביל עצמכם? תתביישו לכם.

     

    הייתי מצפה שתעשו לכולנו טובה ותזרקו את עצמכם מאחד ההרים שמקיפים אתכם אבל אז לא יהיה מי שיתפעל את העיר הכי תיירותית שלנו, אנחנו צריכים אתכם כמו שאתם צריכים אותנו. אסור שהדבר לעולם ייצא החוצה, אף תייר לא יתקרב לפה יותר, שלא לדבר על הפיצויים שנצטרך לשלם ועל התשובות שנצטרך לתת לכלל המשפחות שיבואו אלינו עם השאלות שלהם. רצח!!! מה חשבתם לעצמכם? איפה אתם חושבים שאתם נמצאים?”

     

    המלך סגר את הדף ממנו הקריא, היישיר עיניו אל הנאשמים וסיכם: "בלב כבד אני פונה אליכם כעת, חזרו לבתים שלכם, פתחו את העסקים שלכם. אל תוציאו אף אחד להורג יותר, יש כתמים שלא ניתן למחוק. הקשיבו למילותיי – העונש שלכם לא התחיל אפילו".

     

    הוא קם מכיסאו ויצא מן המתחם. בעודו סוגר את הדלת מאחוריו שמע את קולו של המלשן האהוב עליו לוחש "יאם, יאם". הוא ליטף את ראשו ולחש בחזרה: “יאם יאם גם לך, חבר. יאם יאם".

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/5/16 17:05:
      “יאם יאם גם לך, חבר. יאם יאם".

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין