כדורגל על ראש שמחתנו, סם להמונים.
בקר טוב לקוראי היקרים מקווה שלא אראה שוב היום את כל האדם, האדם הזה שכבר עלה לי במעלות החם ואין גופי ונפשי יכולים לסבול עוד את הצבע הזה, שהשתרר עלינו מאז אותו ניצחון עלוב של אחד עשר מטומטמים, שרגליהם בראשם והם רצים כמטורפים על מגרש ענק, מול אחד עשר מטומטמים שניים ורבים ביניהם מי יבעט בכדור ויכניס אותו בין שתי קורות. ואי שם סביב, סביב יושב הקהל השואג בטמטום חושים גמור, כאלו השקוהו משקה תוסס המתסיס את הדם ובעקר את המח. אופיום להמונים הזכרתי? הנה ממש מולי עיר שלמה לא רק עיר, מחוז ענק, סליחה, מדינה שלמה משתוממת על רגלי האחד עשר זוגות רגליים . וכמובן שמקבלים את הפרס, זו הצלחת המוכספת. וכל הרעש הנורא וכל המהומה הגדולה ורק חסר היה שירמסו שם אנשים, ילדים וכו' דבר שהיה יכול לקרות חלילה. וזה כל ההישג הגדול. וכן אותה אשה שהכל מספרים מופלאותיה, שפותחת את ארנקה ושופכת אותו לפני אחד עשר הרגלים הרצות שיעשו כרצונם. הכל מודים לה על נדיבותה היוצאת דופן ועל ניהולה את הרגליים הרצות ומתרוצצות. כן הרי כלנו בימים אלה הרגלנו עצמנו להיות הנזקקים של עשירי הארץ ולהתחנן שיפתחו קצת את ארנקיהם ויפזרו מעט פירורים עלינו כרצונם. והנה אחת כזו באה ופיזרה פירורים לפני רגלי הרצים ומה קבלנו? צלחת מוכספת לעיר הדרום. ומספרים לי שזה דבר נהדר, זה ספורט! מה הספורט? שאינני יודעת את המספר של הכסאות באותו אצטדיון חדש, ששפכו להקמתו שקים של כסף ושם מניחים את ישבניהם אותם גברים בעקר, שכל הספורט שהם מבצעים מתבטא בקפיצות ושאגות היוצאות מגרונם, כשעיניהם מכושפות ממש כך, הביטו פעם במרקע וצפו איך נראים האוהדים כאחוזי אמוק. זהו הספורט. וזה טוב לכל אלו הרצים לשמור את ההמונים שקטים ורק נותנים את שאגותיהם לאותו כדור מתגלגל וחוצה את הקורות ושוכחים מקשיי היום יום והתלאות. יש דבר אחד טוב בכל זאת באותו משחק מטופש. המשחק מכהה את חושיהם של הגברים ובמקום רצונם הטבעי לצאת למלחמה, הם מוציאים את האנרגיות המיותרות על שאגות אדירות באותו כדור מסכן. זה טוב זה משקיט את הטסטרון לזמן מה. חוץ מזה אין כאן ספורט. הישבנים דבוקים בכיסאות, במקום לנוע ולעשות באמת ספורט. ובמקום לשפוך שקים של כסף על האצטדיון, אפשר היה לספק אולמות ספורט וכל כיוצא בזה של ממש, לילדים, מבוגרים וזקנים שיתעמלו האנשים ויפעילו את גופם ממש. אבל אז אותה נדבנית מה תעשה, מי יהלל אותה כך בראש חוצות? ואז אומרים לי, "את שונאת עשירים"! הו הו איך שאני שונאת אותם... אין לכן מושג אפילו, כי הם הרי גוזלים מאתנו האנשים העמלים הכל, מהפרנסה גוזלים, מפטרים מהעבודה "כדי ליעל", ולא מספרים כי זה כדי להגדיל את ממונם ואת אותה העבודה יבצעו פחות אנשים. גונבים לנו, סליחה, הרי אלה שבחרנו בהם ברב טמטומנו מחלקים להם את משאבי המדינה במתנה. למה? כדי שבכסף הגדול שירויחו יחתנו את בניהם בחתונות ראווה ענקיות ויביאו את הזוג במסוק. הוי כמה שאני מאושרת מכך.... ובאותו הזמן ילדי, כן שלושת ילדי על שלושת תראיהם, עומדים כמקבצי נדבות, כדי לאפשר להם את מחקריהם במעבדות מצילות החיים. מחקרים שאיש איננו שואג כאחוז אמוק הוֹ וְהָהָ, אלא יושבים ילדי מול מחשביהם ומעבודותיהם למצוא מזור לבני האדם. להם, העשירים מקמצים וסוגרים את ארנקם ואינם שומעים ואינם רואים את הכאב והאכזבה. חשבתם שרק ילדי ככה, אז לא, שמעתי במו אזני את זוכת פרס נובל עדה יונת מספרת שדאגתה הגדולה איננה העבודה, אותה עבודה כל כך חשובה לנו בני האדם, שהיא ועמיתיה למחקר מפתחים, העבודה והפתוח והמצאות הכל יעבוד אלא שאם לא יהיה מימון, איך יעבוד? והממשלה כמובן חוסכת כספים והעשירים? למה להם להוציא מכיסם? אז הדאגה הגדולה של פרופסור עדה יונת היא מאין יבוא המימון, בדיוק כמו דאגתם הגדולה של ילדי. כן, והאדוֹם השקרי הזה חוגג. מה בדיוק הם חוגגים, מה קרה לטובה. האם ילד אחד פתאום שבע? האם מעבדה אחת קבלה מימון? האם נוספה מיטה לאיזה בית-חולים? מה החגיגה הגדולה? כן העם קבל את האופיום, או סם אחר בדמות הכדור המתגלגל בין אחד עשר זוגות הרגליים, שהיום הם בשיא כוחם. מחר, מחר כאשר השיא יעבור, יהפכו אלה הספורטאים כביכול, להיות אנשים חולים, בגלל כל המאמץ המיותר של האימונים הקשים שעברו. אז מה הספוט הגדול? מקווה מאד שהכל ישקע לאיזה זמן ויהיה כבר שקט. עד לשנה הבאה, עד לשגעון הבא. השגעון הזה של עדר ההמונים טאוב מאד לשלטון הממון. השגעון הגדול הזה, ההמון המסומם הזה מעניק להם עוד שנה אחת של שקט וצבירת הממון לכיסם במקום לרווחתנו. |
