אני אוהד כדורגל עוד לפני שידעתי לדבר. וזה הרבה, הרבה זמן. בילדותי הרחוקה מהיום שנות אור, בבולגריה שלפני מלחמת העולם, היה לאמי בו דודה, השלום על שניהם, שלקח אותי למגרשי כדורגל עוד בטרם מלאו לי שנתיים. בכדורגל אני מוצא הרבה מאד דברים אמתיים מהחיים. דרמה, קומדיה, טרגי-קומדיה, שיפוט הוגן, נוכלות שיפוטית, טמטום שיפוטי, קולנוע מעולה, חכמה, טמטום, שנינות, יושרה, נוכלות ועוד הרבה תופעות שכל אחד מאתנו מוצא במשך חייו. 

כדורגל נחלק לסוגים על פי ארצות המוצא. יש כדורגל אנגלי, דרום אמריקני אבל גם ברזילאי וארגנטיני שהוליד את הנוכל מרדונה, אירופי אבל גם איטלקי, צרפתי, הולנדי ולכל אחד מהם טעם שונה כמו לאוכל. כמעט כל דבר בחיים, בעיני, אפשר להשוות לאוכל. אני אוהב ניגודים על פי מצב הרוח. אני אוהב אומצת "שאטו-ברייאן" צרפתית בליווי יין "קברנה סוביניון" ואני אוהב פלאפל וחומוס ישראליים (נו טוב, ערביים למען האמת) בליווי גזוז, שהוא רק ישראלי.

בכדורגל אני אוהד את הכדורגל האנגלי, ובמיוחד את קבוצת מנצ'סטר יונייטד מן היום שבו כמעט כל שחקניה נהרגו בנחיתת מטוס באירופה. כדורגל ישראלי לא רק שאני לא אוהב, כדורגל ישראלי אני מתעב. אני מוצא בו את כל הפגעים הרעים שבישראליות כמו נסיעה אטית במסלול השמאלי בכביש מהיר, כמו הצעקנות הבלתי נסבלת בכל וויכוח פוליטי בטלוויזיה, שם כל משתתף משתדל לא לאפשר לשמוע את דעת חברו כי הוא מתנגד לה. אפשר גם לסכם את כל הדברים הרעים בישראליות בשתי מילים: בנימין נתניהו. ויש המון-המון דברים יפים והם רבים הרבה יותר בישראליות. האכפתיות, החמלה, הרצון לעזור לזולת ככה סתם ללא כוונת רווח נסתרת. אהבה למדינה שכל כך חסרה לנו לפני 75 שנים, הנכונות להקריב הכל למען שלום המדינה שלנו. אפשר גם לסכם את כל הדברים הטובים בישראליות בארבע מילים: יצחק רבין ציפי לבני.

וכאן אני מגיע סופסוף לפסטיבל בן יותר משבוע שעושים כאן על זכיית "הפועל באר שבע" באליפות המדינה. טוב, זה לכל היותר כדורגל שכונתי באנגליה. זה מה שיש לנו, מה לעשות, אבל אנחנו מגזימים עם הפסטיבל הזה בדיוק כמו בוויכוחים הטלוויזיוניים בהפגנות שמחה בלתי פוסקות על כדורגל שכונתי לכל היותר באירופה.

אבל יש דבר אחד טוב מאד שמצאתי ב "הפועל באר שבע". את הקבוצה מנהלת אישה שבן זוגה (אני מתעב את המילה "בעלה"; אישה זה לא שלחן) העשיר קנה לה במתנה. זו מתנה מקורית שמבטאת אהבה אמתית.