בוקר אחד... בהפתאה... התקשרה בתי וכך אמרה, "אמא יקרה תביני אותי, אני צריכה לעצמי... פסק זמן... ריחוק... חופש... אל תיפגעי, פשוט תביני את הרגשתי, זה עבור הבריאות הנפשית שלי".
ואז חשבתי לעצמי... תמיד התיחסתי אליה בעדינות והיא היתה, עדינה,נדיבה ורגישה, הראיתי לה אומץ וחוזק והיא היתה חזקה ואמיצה. תמיד עודדתי את היצירתיות שלה והיא גדלה להיות יצירתית... הענקתי לה חופש ואהבה אין קץ והיא חופשיה ומחזירה אהבה, על כאלה ילדים אומרים: "ילדים מבית טוב". אך מה קרה ברגע שלא הבחנתי בדברים הקטנים שיתכן והיא למדה מאחרים?
כאשר היא נולדה עדיין לא ידעתי אילו יחסים מיוחדים ישררו בננו, הבטתי בה וראיתי, עיניים יפות שהביטו בי באהבה, כאשר היא היתה קטנה... והיום אותן עיניים יפות שהביטו בי אז, מביטות בי מלאות חכמה והבנה, אותו פה מחייך לראשונה, כאשר היא היתה קטנה... היום הוא מחייך אלי עם הרבה רגשות אהדה... נדמה שזה לא היה לפני זמן רב, כאשר פשוט נדנדתי אותה כל הלילה ופתאום אני רואה אותה כבר לא תינוקת, אדם יפהפה עם תחושות ורגשות רעיונות ומטרות. במשך השנים היו ביננו יחסים הבנויים על הבנה עמוקה ותמיכה הדדית ומבוססת על מידה עצומה של רגשות אהבה רק יחסי אם ובתה יכולים להיות כה חזקים כאילו היו נפש אחת, תמכתי בה בכל עת ואהבתי אותה בכל שניה של החיים, כאם, כאדם וכחברה... תמיד אמשיך לאהוב כל דבר בה והיא תוכל לסמוך על תמיכתי, הדרכתי, ידידותי ואהבתי ויהיו אשר יהיו מעשיה, מחשבותיה או דבריה. עלינו להשלים עם דרך החיים שבתוכם גם נפרדים... העיקר שאראה אותה מאושרת, צוחקת ומרוצה. חותרת לקראת מטרות משלה, מוציאה לפועל את אשר תיכננה, זה מה שיגרום לי להיות מוצפת גאווה. ולה אומר: "זכרי תמיד עד מה אהבתי אליך... וחזרי אלי במהרה, אחרי החופש, הריחוק והמנוחה."
|