"הוי אנשים גיבורי-החיל! הן מני-אז קבלנו עלינו, לבלתי עבד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלוהים לבדו... מה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חירותנו אלי-קבר". מילים אלמותיות אלו בתוספת הציונית "שנית מצדה לא תיפול", הפכו לחלק מה-DNA של המורשת הישראלית. העניין הוא שהנאום המזהיר של מצדה כולל הרבה יותר תובנות מאותם חמישה משפטים שנכנסו לקאנון.

במקור הפוסט התיימר לתת במה לחלק מתובנות שנשרו בתהום השכחה. תובנות הממחישות שלמרות התווית הבדלנית של קנאי מצדה, מדובר באנשים שלא היססו לאמץ רעיונות תרבותיים נכריים. הבולט מכולם הוא אימוץ התרבות ההודית: "נתבונן אל דרכי אנשי הדו, השוקדים על דרכי החכמה כל ימיהם... והם (החיים) בוכים על מנת-חלקם ומהללים את המתים, כי זכו לעמוד במערכות הכתובים לחיי-עולם". יתר על כן, המקור של חלק מתובנות נאום מצדה לקוחים הישר מתרבות רומי השנואה. למשל מהאורפיזם שהאמינו שהנשמה היא המקור השמימי של האדם, ושהגוף הוא כלא הנשמה, או בלשון הנאום: “המוות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נווה הטוהרה, אשר שם ביתן, לבלתי תוספנה עוד לכאוב; וכל העת אשר הן אסורות בגוויה הבלה... כי לא ייכון הקשר בין חלק האלוהים ובין החלק הבלה.” מקור נוסף היא האסכולה הסטואית, שממנה נלקחת ההמלצה לאמץ את המוות בשלווה ובאהבה. כך נשמעת האסכולה הסטואית בנאומו של בן יאיר: "עלינו לתת מופת לרבים ולקבל את המות באהבה" גם תפיסת הגורל מזכירה מאוד את את סיפורי יוון העתיקה, שבהם הגורל קבוע מראש, והגיבור אינו יכול לברוח מגורלו. כך זה נשמע בנאום מצדה: “רואה אני, כי מימי-קדם הוציא אלוהים את המשפט הזה על כל זרע היהודים ואין לנו עצה למצוא ישועה ממנו." לקינוח יש את "הנימוק הפולני" על פיו ההתאבדות הקולקטיבית שווה כדי להשאיר לאויבים "מבוכה ותימהון". זו אינה תפיסה הנשענת על תרבות ניכר, אבל היא הופכת את השאלה "מה יחשבו הרומים" למצפן כיצד ראוי לנהוג.

התכנית לתת במה לחלקי הנאום הנכחים, השתבשה כאשר קראתי את המשפט הבא: “הן מאז... למדונו חקי תורתנו, תורת אלוהים... כי אסון האדם הוא החיים ולא המוות". התשבחות למוות (שגוברות בהמשך הטקסט), והעדפתו על פני החיים, משויכות על ידי בן יאיר דווקא ליהדות (את האמת, קשה למצוא להם מקבילה בתרבות אחרת). נדמה לי שהשידוך הזה אמור לעורר אי נוחות די גדולה בקורא היהודי. האם בן יאיר לא שמע על הציטוטים "וברחת בחיים" ו"נשמרתם מאוד לנפשותיכם" מספר דברים? האם לא לימדו אותו שהתורה "עץ חיים היא, למחזיקים בה" (משלי). אי הנוחות הזאת מתחדדת כאשר בן יאיר מקונן על ירושלים "איה הקריה הנאמנה". האם הוא שכח שבמקור הנביא ישעיהו משתמש בביטוי "איכה הייתה לזונה קרייה נאמנה", כדי לקונן על האופן שירושלים נשלטת על ידי יהודים, ובמיוחד על היחס המחפיר לחלשי האוכלוסייה היתום, והאלמנה. כאשר נזכרים, שמספר עמודים לפני אותו נאום מסופר על השוד והטבח של קנאי מצדה בעין גדי, מתגנב חשד האם מישהו שתל מילים מפלילות בפיו של אלעזר בן יאיר? לא עוברים מספר משפטים, והנה צץ בנאום מטבע הלשון "מי האיש רך-הלבב החפץ חיים". השוואת התובנה ממצדה למקור המקראי "מי האיש הפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב" (תהלים) מצמררת. בתהלים חפץ החיים הוא מושא לחיקוי, ואילו במצדה הוא סתם פחדן. כעת החשד כבר הופך למאוד מוחשי.

בקריאה נוספת של הנאום, פתאום צצים להם ציטוטים מעוותים: “עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח" נוסח מצדה. המדובר על יד המחזיקה בשלח (פגיון) כדי להתאבד. לעומת זאת במקור המקראי: “באחת ידו עשה במלאכה ואחת מחזקת השלח"(נחמיה). מדובר בבניה ובהתגוננות. כאשר מוסבר בנאום מדוע הקנאים האמינו בניצחונם, נכתב: "הנבצר מהם דבר למען חזק את לבם?" קשה שלא להיזכר מי האדם היחיד בתנ"ך שליבו חוזק. המדובר כמובן באחד האויבים המרים של של עם ישראל: "ויחזק יהוה את-לב פרעה" (שמות). כאשר מהללים בנאום את רוממות הנשמה לאחר המוות: "אחרי אשר תפטר הנשמה מהסבל המושך אותה אל האדמה... לא תראה עוד לעיני אדם, כי תהיה כאלוהים", המשפט "תהיה כאלוהים" נשמע מוכר. זה משום שאלו המילים בהם בחר הנחש לפתות את חווה לאכול מפרי עץ הדעת: “כי, יודע אלוהים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם, כאלוהים". נדמה לי שהתמונה מתחילה להתבהר. כאשר יוספוס פלביוס העתיק כביכול את דבריו של בן יאיר לספרו הוא כתב שני טקסטים. האחד טקסט גלוי שמיועד לרומאים, ולכל מי שאינו בקי במקרא. טקסט שתפקידו לרומם לפאר את רוח החופש של מתאבדי מצדה. לצידו יש טקסט נסתר, צופן שצריך להתגלות רק ליהודים המכירים את המקרא. לאחר התרת הצופן מדובר בנאום שצבוע בצבעי אזהרה, כמו אומר: על תלכו בדרכי. השאלה היא כיצד התעלמנו מהתוכן המוצפן, כאשר מיהרנו לאמץ את סיפור מצדה כסיפור הגבורה המכונן שלנו?