0

0 תגובות   יום שלישי, 7/6/16, 22:47

מאת: אמיר אורן

  • פורסם ב"הארץ" 04.01.2016

 

אל"מ דוד זיני עמד לפני שבוע למרגלות הגלבוע, אפוף מורשת אורד וינגייט ולוחמי עמק יזרעאל לדורותיהם, על במה המשמשת לרוב את מושב גדעונה בחגיגות חקלאיות. זיני, המח״ט המייסד של חטיבת הקומנדו, מסגרת מכפילת כוח של ארבע יחידות עלית, ציין בנאום ההשקה של החטיבה, שצה״ל נמצא עתה בעיצומו של תהליך ״התכווצות והתייעלות״.

 

האורח המרכזי באירוע והוגה רעיון החטיבה, הרמטכ״ל גדי איזנקוט, לא אהב את המונח ״כיווץ״. איזנקוט, לשיטתו, מקצץ אך לא מכווץ בתוכניתו הרב־שנתית, שאתמול היה יומה המעשי הראשון. מטה שהיו בו עד כה שני אלופי־משנה, שלכל אחד מהם כפופים שני סגני־אלופים, מעתה יהיו בו רק ראש מחלקה אחד בדרגת אל״מ עם ארבעה ראשי ענפים בדרגת סא״ל, וכך הלאה, יהיה מגושם פחות, וחסכוני יותר. המצוקה התקציבית כפתה ייעול; ההכרח היה לאבי ההמצאה־מחדש, כי איזנקוט חותר לחזור לשורשים.

 

הרמטכ״ל ה–21 של צה״ל ראוי לשמו של ספר הבלשים הנושן, "איש זה מסוכן". איזנקוט מאיים על הסטטוס־קוו. הוא מציב שאלות יסוד ודורש, לפי הכלל העיצובי הידוע, שהצורה תבוא בעקבות הייעוד. ״למה״ לפני ״איך״. מורה הדרך שלו בשיפוץ הצבא הוא דוד בן־גוריון. גם בן־גוריון לא בנה את צה״ל ממש מאפס, כי היה עליו להשתמש בחומרי המצאי, במיוחד בנסיבותיה של מלחמת הקמה והישרדות. החוכמה היתה ועודנה נעוצה במיון החומרים, מה להשאיר וממה להיפטר, כדי להגיע למבנה מעודכן ומתאים לצרכים החדשים.

 

לכן איזנקוט אינו מהסס לשאול מדוע, בעצם, נחוץ גדוד דרוזי, או בדואי, או ״מגלן״ בנפרד מ״אגוז״ ומ״דובדבן״; האם צה״ל זקוק לתחנת רדיו או לסוכנות להפצת תעמולה דתית. ויתורו על הפנימיות הצבאיות, המכשירות לפיקוד נוער בגיל בית הספר התיכון, הוא תוצר של חשיבה הגיונית, מהסוף להתחלה: אין לו צורך בתפוקה כה גדולה של קצינים, הן מפני שרבים מהם לא יוחתמו לשירות קבע נוסף, והן מפני שסמל־ראשון הבקיא במלאכתו מיטיב לעשותה מסג"מ המגיע לתפקידו לראשונה, או החוזר ליחידתו לאחר שנעקר ממנה לחודשים של השתלמויות בזבזניות; מה גם ששירות החובה קוצר בארבעה חודשים, ובהמשך יופחת בחודשיים נוספים, ונדרש ריענון מעמיק בפרקי ההכשרות המקצועיות של המגויסים, הן באורכן, הן בתכניהן והן בניצול כל שעה בהן.

 

הוא משכים יום־יום לדיוני שחר, כאילו אין די שעות עבודה בארבע שנים. אף שהוא הרמטכ״ל הראשון זה יובל שנים שאינו עונד כנפיים – בגולני לא נשלחו בשעתו לוחמים וקצינים (מחוץ למסלול הסיירת) לצנוח — כמוהו כצנחן הנוחת על כפות רגליו ורץ הלאה. במקום אגו יש לו לגו, להרכבה ופירוק וניסוי תצורות חדשות. כך במגרש המשחקים הנתון לשליטתו, כולל פרטים זניחים למראה העשויים להתגלות במלוא השפעתם בהישמע הצפירה שתפתח את דלתות הסככות שביחידות מחסני החירום, כמו למשל שכר הנגדים האחראים בימ״ח על כשירות אמצעי הלחימה. מה בצע בטנק העולה מיליונים, אם בהעדר מאות שקלים לשימור רב־סמל בשירות הכלי יושבת.

 

גישת איזנקוט משדרת ״תכלית = תחליט״. עד כה התבטאה יותר בבניין הכוח מאשר בהפעלתו, מפני שליציאה מהשגרה הסתמית של תקיפה בעזה בעקבות כל רקטה דרושה התנערות של הדרג שמעל לצבא. זאת גם הסכנה המהותית שמגלם שובר מוסכמות כמותו לפוליטיקאים, המעדיפים לדשדש ולהתבוסס: עוד עלול לקום לו מקביל אזרחי, שיאתגר אותם בשאלות הלמה ומה התכלית של מדיניות הסחור־סחור והאין־מוצא.

דרג את התוכן: