| לפני כמה ימים גיליתי ששני ילדי, בני תשע ושש, לא טעמו פסטרמה מימיהם, ואני אפילו לא בטוח שהם יודעים מה זה. הם גם לא טעמו כבד קצוץ או הרינג. הם אינם מכירים את המשקה הקל "ד"ר בראון" ואין להם חיבה מיוחדת ללחם שיפון.
אילו גדלו בביסמרק שבצפון דקוטה לא היה בעובדות אלו כדי להפתיע, אבל הם גרים באפר ווסט סייד בניו יורק, לומדים בבית ספר יהודי, הולכים לבית הכנסת כמעט בכל שבת ומסוגלים לענות בבקיאות סבירה על שאלות הנוגעות לפרשת השבוע. זהותם היהודית איתנה. היא פשוט אינה כוללת את המעדנייה היהודית — הדֶלי.
כשהייתי בגילם, מצב כזה היה נראה לי מוזר. בשלהי שנות ה–70 ובתחילת שנות ה–80 היה אבי מעמיס את כולנו על המכונית ונוסע מקיימברידג', עירנו האוניברסיטאית וחסרת השורשים שבמדינת מסצ'וסטס, למעדנייה של רובין בברוקלין. ידענו שאבא לא לוקח אותנו לשם רק בגלל האוכל — אלא מעביר אותנו מעין טקס חניכה תרבותי. בקולג' נהגנו, חברי ואני, לעלות לרגל למעדניית "סקנד אווניו". כשלמדתי לתואר שני באנגליה, ניסיתי להפיג את געגועי הביתה בביקורים ב"בלומס" שבגולדרס גרין, והדוגמאות רבות.
מדוע המצב שונה כל כך אצל ילדי וחבריהם? המודעות הגדולה לבריאות ממלאת תפקיד גדול בהעדפות הקולינריות שלהם. בתקופת לימודי באוניברסיטה, מלצר ב"שמולקה ברנשטיין'ס", שם נהגו להגיש שילוב משונה של מאכלים יהודיים ואוכל סיני, המליץ לי להזמין את "המנה המיוחדת להתקפי לב". דבר כזה לא יתקבל היטב היום בעידן המזון האורגני.
גם להגירה יש חלק במגמה זו. אף שגדלתי בעיירה קוסמופוליטית לכאורה, לא נתקלתי באוכל תאילנדי עד העשור השלישי לחיי. מאז ילדותי, חיסלה ההגירה הגדולה שהגיעה לארצות הברית אחרי 1965 — מאסיה, אמריקה הלטינית, אפריקה והמזרח התיכון — את כל המטבחים שהתמחו בבשר ובתפוחי אדמה תפלים. בשכונות יהודיות מובהקות, כמו אפר ווסט סייד, התמודדו המעדניות היהודיות עם תחרות עזה מצד האוכל הישראלי. הילדים שלי מבלים הרבה יותר זמן במסעדות שמגישות שקשוקה מאשר במסעדות שמגישות קורנביף.
אבל למעשה קורה עוד משהו: שקיעתה של הזהות החילונית של היהודים האמריקאים. בנעורי היה קל יותר למצוא מרחבים תרבותיים שהיו יהודיים במובהק ובה בעת חילוניים לחלוטין. היהודים — ולא משנה כמה מועט היה העניין שלהם באלוהים ובתורה — חיו במרחק רב יותר משכניהם הלא יהודים. הם נטו באותה תקופה לזהות משרדי עורכי דין, בתי חולים, קאנטרי קלאבים, אוניברסיטאות ואפילו מועדוני ספורט כ"משלנו" או "משלהם". השמרנים היהודים הבולטים של שנות ה–70 כונו בדרך כלל "ניאו־שמרנים" (שמרנים חדשים), גם מפני שהם היו בעברם ליברלים, אבל גם כדי לציין את המרחב התרבותי שהבדיל אותם מבעלי בריתם הנוצרים מהימין.
בעשרות השנים שחלפו מאז השתלבו היהודים לגמרי בזרם המרכזי של התרבות, וקשה יותר לזהות דברים המצויים מחוץ ליהדות עצמה, שהם לגמרי "משלנו". ג'ון סטיוארט וג'רי סיינפלד, למשל — שניהם קומיקאים יהודים. אבל הם כל כך שייכים לזרם המרכזי, שהערכה של ההומור שלהם אינה סמן של זהות שבטית, כפי שנחשבו בצעירותי הבדיחות של ג'קי מייסון או אפילו של מל ברוקס. ההיבטים של התרבות היהודית החילונית שארצות הברית אימצה אל חיקה נחשבים היום ליהודיים בקושי: במקדונלדס מגישים בימינו בייגל עם בייקון, ביצה וגבינה. ואילו החלקים של התרבות היהודית החילונית שארצות הברית דחתה — למשל לחמניית "ביאלי" — פשוט נעלמו.
זה לא אומר שבאמריקה של ימינו אין מרחבים יהודיים תוססים ומשגשגים שהם יהודיים במובהק. אדרבה, יש המון כאלה. אלא שהם דתיים. יש הרבה יותר מזון כשר משובח ממה שהיה בילדותי. מניינים עצמאיים צצים בזה אחר זה בעוד ועוד ערים. אפשר להזמין סוכה להכנה בחמש דקות, והיא תישלח אליכם למחרת היום.
היהודים האמריקאים החיים במרחב הדתי הזה ההולך וגדל עשויים ליהנות עדיין מכריך של לחם שיפון עם קורנביף, אבל הם אינם זקוקים למעדנייה היהודית, מפני שיש להם דרכים אחרות, מהותיות יותר, לבדל את עצמם משכניהם הלא יהודים. והיהודים הגרים הרחק מהמרחב הדתי הזה, בעיקר בני הדור הצעיר, אינם זקוקים למעדנייה היהודית מפני שהם לא באמת רוצים לבדל את עצמם משכניהם הלא יהודים.
בדרמה הגדולה של ההתבוללות של יהודי ארצות הברית, יש מנצחים ומפסידים. וגם אם כואב לדמיין את הקנישעס נזרקים לפח האשפה של ההיסטוריה, נראה כי לשם בדיוק הם עומדים להגיע (מרוחים בחרדל, כמובן). |