בטלוויזיה - ערוץ 2, שהביא את הבידור הזול, ההמוני, מפיל לסתות צופיו ומעודד הבהייה הסתמית במסך, ההמתנה המטמטמת שאומרת "אני שונא לחשוב, רק שעשעו אותי". שם ההמונים מוצאים את מבוקשם: כוכב נולד, האח הגדול, דה וויס, בית ספר למוזיקה, מאסטר שף ועיקר העיקרים: שם אין מה שההמונים מפניו כמו מאש: עיתונות אמתית וחופשית, ביקורתית, מעוררת מחשבה. לכל היותר יש שם רינה מצליח שמנסה זה שנים להיות עיתונאית ולא מצליחה, דני קושמרו, רוני דניאל ועוד כמה שאת שמותיהם לא קשה לשכוח.

בעיתונות - "ידיעות אחרונות", פרי רוחו של דב יודקובסקי, ושאיפתו אל המחנה המשותף הנמוך ביותר, שמביא קוני עיתונים בהמוניהם, העיתון שזרק את מוטי גילת - עיתונאי חוקר מעולה, שסימל את העיתונות החוקרת במיטבה, זו שמגנה על הדמוקרטיה, העיתון שהנהיג כותרות צבעוניות ענקיות ורעשניות, שקוראיו מסתפקים בהן ועוברים מיד אל מדור הספורט או טבלת מחירי המניות בבורסה. כיום העיתון הזה נאבק בבנימין נתניהו לא בכדי להגן על הדמוקרטיה מפניו - זו שזקוקה מאד להגנה מפני בנימין נתניהו - אלא מסיבות של אינטרס כלכלי צר: כדי להיאבק בעיתון ששתה חלק גדול מקוראיו, החינמון "ישראל היום", המתנה שבנימין נתניהו קיבל משלדון אדלסון - וזו מתנה שמטרטה האינטרסנטית בצידה, אך זו כבר אופרה אחרת.

וכמובן, מי אם לא שרת התרבות סרת התרבות מירי רגב שביבי מינה מהסיבה שחוסר תרבות משרת היטב את שלטונו. הברקה מוזרה של הומור עבור אדם חסר הומור לחלוטין כמו בנימין נתניהו.

את כל הדברים האלה בנימין נתניהו, בעל אינטליגנציה גבוהה, בעל מנת משכל מרקיעת שחקים, הבין וביסס את שלטונו עליהם. כך זרמו זורמים ויזרמו אל ידיו המוני מצביעים בבחירות. כי תרבות היא אויבו הפוליטי העיקרי של בנימין נתניהו.