לקוראי היקרים בקר טוב

   אני מבקשת לספר לכם על ההפתעה הגדולה שהפתיע אותי בני גורי וביום הולדתי הביא לי מתנה יוצאת דופן, לי. הוא הביא לי פלא, כלומר הפלא פון, כלומר טלפון שיכול ללכת אתי לכל מקום, אבל לא סתם כזה, הרי כזה הוא כבר מזמן, מזמן הביא לי, הפעם הפלא הזה יש בו הכל מכל כל, כזה כמו שיש לכל האנשים החשובים. כזה שיכול להשיג לי את המידע הנכון לכל רגע, זמן ומקום במרחב. איזה פלא של פון....

 ואני נפעמתי לגמרי, לא תיארתי לי שאי פעם יהיה לי מן מכשיר שכזה, הרי יש לי את המחשב וגם כדי לדבר יש טלפון רגיל ואפילו כזה שהולך אחרי  לאן שאני הולכת, (בתנאי שלא שכחתי להכניס אותו לתיק, והמסכן סובל מאד מהשכחה הזאת וההזנחה הזאת, מי יודע לאיזה מצבי דחק הוא יכול להגיע בגלל ההזנחה הזאת שלי.) וכעת הביא לי ליום הולדתי, את הפלא הזה, שבהינף אצבע אני יכולה להורות לו מה אני רוצה שישיג עבורי. טוב, עלי לעבור שלבי הכנה ארוכים ומיגעים, זה לא סתם ככה מניפים את האצבע והוא מיד פועל, יש ללמוד לנהוג בו. וזה קשה... והפחד הגדול שלי, פן בטעות אניף את אצבעי ואז הוא כמו גולם, יתקשר למשהו ואז איך הולכים לאחור? באמת אתמול זה קרה לי, והגעתי אל גורי כמובן, טוב זה היה נסלח, הרי הוא יודע מי אמו. וגם הורה לי שיש כפתור אדם למקרה כזה. הוי עד שאדע לנהוג בו בפלא הזה.

בינתיים חשבתי על ילדותי כאשר בזמן המלחמה, אמי חיכתה לאיזה שביב מידע על אחי, שגייסו אותם למחנות העבודה, כאשר הנאצים רצו  לסלול את הדרכים בהם יעבירו בבוא הזמן את יהדות סלוניקי למחנות ההם. ואמי ישבה במקום גלותנו אז, שהרי העבירו אותנו לגלות בעירות ובכפרים וכך אנחנו, אמא, אבא ואני זכינו להכנס למחנה ריכוז נוסח בולגריה. שם, שם לא היה זכר למן מכשיר שכזה, לפעמים היה מגיע מכתב ואז למספר חדשים ידעו הורי מה קרה לבניהם באותם מחנות כפיה. אחר כך כשחזרנו הביתה, לסופיה  ואחי האמצעי ברח בדרך לא דרך והגיע לבסוף לארץ הקדש, אמי היתה מתעוררת עם ההרגשה, אולי היום, אולי היום יגיע מכתב. אחת לשבועיים היה  מגיע המכתב המיוחל. ואז היו קוראים וחוזרים וקוראים את המכתב, בקול רם ובהחבא, מספר רב של פעמים. בעצם ללא ספור, כי בכל פעם שמשהו בא הביתה, המחזה היה שונה וחוזר וקוראים במכתב.

הכל היה נפלא בארץ הקודש, המכתבים היו כאלה אופטימיים ומשבחים את המקום ולא היה גבול להתאהבות של אחי במקום. דבר אחד חסר לו ללא תקנה, המשפחה. במיוחד התגעגע אל אחותו הקטנה, כלומר אני. ובכל פעם היה חוזר ומתחנן שישלחו לו תמונות שיראה עד מה גדלתי. (היום כך אני מתחננת לפני גורי שישלח לי תמונות של התאומים, ואני נזכרת שסך הכל הם בחיפה, אומנם רחוק אבל קרוב.) הוא בקש שישלחו לו תמונות. אז לאחר המלחמה ההיא... אבל יום אחד תפס אחי מורדכי, הוא היה אחי הצעיר מבין שלושתם, כלומר תפס יוזמה ובקש מאמא שתכין אותי לצילומים. אל תחשבו שזה היה איזה בוק או בדומה, רק שיראה אותי אחי איך גדלתי במשך אותו הזמן שהוא לא ראה אותנו.

ואמא הוציאה את שמלת המלמלה שקבלה מהצ'וינט, (מה הינו עושים אז ללא הצ'וינט שדאגו לנו למזון ולבוש ואפילו לויטמינים) מזל שזה היה קיץ ואפשר היה ללבוש מן שמלה כזו דקיקה כמו בסרטים. וסרקה אותי בקפידה רבה, והשכנות עזרו הפעם עם הסרטים ונסענו אחי ואני למרכז העיר, באותה רכבת חשמלית שכל כך אהבתי וזו היתה הרפתקאה ....

הגענו אל חנות הצילום ואחי הסביר לצלם את מטרת הצילומים. לכן הצלם הציע שיצלם אותי בשתי "פוזות" לכל האורך של גופי, בערך כמו טיפת חלב שבודקים את אורכו של הילד, ועוד 40 תמונות קטנות של רק הפנים בכל מני "פוזות". אחת מהן היא עם אותו טלפון צעצוע וכדי לקבל אפקט מושלם, הצלם הסביר לי שהנה, הנה אני מדברת עם אחי ומה הוא אומר לי והאם אני מחייכת ושמחה וכן הלאה. באותו הזמן מעולם לא ראיתי מכשיר כזה טלפון. הפעם הראשונה שנתקלתי בו הוא היה צעצוע והיתי צריכה לדמיין לי, מה קורה כאשר מהעבר השני אני שומעת קולות.

ועכשיו, עכשיו גורי הביא לי פלא שכזה. הבטחתי לעצמי ללמוד מהר, מהר את השמוש בו, כדי שבני יתגאה באמו שהולכת עם הזמן.....