כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    FETUSTORY - סיפור קצר

    0 תגובות   יום שלישי, 14/6/16, 15:08

     

    בתחילה יצא למסע לחקירת המרחב העצום בו מצא עצמו, התרגשות עצומה סבבה את עולמו שהסתובב על צירו מצד ימין לצד שמאל במהירות מסחרחרת במשך זמן רב. הוא הסתחרר ביחד עם ההתרגשות, מתרגש ביחד איתה ומרגיש בלבול, סחרחור, שמחה וסקרנות באותו הזמן.

     

    הוא שחה קודם כל ימינה, לא מתוך בחירה מודעת לתת לגופו לרחף במים החמימים לכיוון הימני של העולם אלא יותר בכדי לנסות להבין איפה בדיוק הוא נמצא, והכול מתוך אינסטינקט קדום הבוקע מתוך בטנו, גורם לסקרנות שבו להוציאו למסע ממנו לא בטוח שיידע אם יוכל לחזור. זמן רב סבב לו במרחבים העצומים החמימים, מקיף את מקומו בעיגול מבלי לדעת שהוא למעשה חוזר בחזרה אל הנקודה ממנה התחיל. ימים רבים עברו בטרם הבין שהוא לא מגיע לשום מקום, דבר שהיה אמור להפריע לו מאוד, אך זה לא הפריע לו כלל, יותר סקרן אותו העולם העצום הזה בו הרגיש כל כך גדול וכל כך קטן באותו הזמן.

     

    עולמו רעד כמה פעמים ביום. לרוב בנוסף לרעידות הרגיש קרירות מצננת, ממצב חם למצב קר ולהיפך. הדבר הפחיד אותו לפעמים, בעיקר כי חש חסר אונים ולא ידע איך יוכל למנוע ממצבים מסתוריים שכאלה לחזור עליהם בשנית. לעיתים צבעים שהחלו להתבהר לנגד עיניו חשכו וגרמו לו לאבד רצון להמשיך בחקירותיו האינסופיות שעד כה חשב שלא ירצה שיסתיימו לעולם.

     

    הוא התחיל לתכנן תוכניות בכל רגע פנוי שהיה לו, החליט שהוא הדבר היחיד שחי בתוך המרחב הזה בו נמצא ולכן עליו לנסות ולברוח. הוא גם החליט שנכון יהיה אם האיברים שלו יסיימו את צמיחתם ואז הוא יוכל להרגיש שהוא הגשים את חייו כמו שהוא באמת היה אמור להגשים אותם.

     

    הוא המשיך לצאת לסיבובים שלו, בכל שלב מחדש ניסה להגיע לפינות אותן לא הכיר במרחבים המימיים העצומים בהם נכח, אך מעולם לא הגיע לפיסת עולם אחר בה לא נתקל. עולמו המשיך לרעוד עליו, לעיתים הרגיש דברים אחרים מונחים עליו, מוחצים ברכות את ראשו המתפתח, מלטפים אותו בצורה קולנית ומרתיעה. "חנפנים", חשב, "הם רק רוצים להיכנס לעולם שלי, אבל זה בדיוק מי שאני צריך להיזהר ממנו. שלא יגרשו אותי מפה".

     

    לפעמים שמע צלילים מבצבצים מבעד למרחב, מנגינה של קולות שמדברים קרוב אליו ומתרחקים ממנו ככל שעובר הזמן, מתנגנים קרוב יותר ורחוק יותר אל אוזניו השקופות כמעט. הדבר גרם לו לחשוב שהמרחב העצום הזה לא היה כל כך גדול כמו שחשב לעצמו, תהה לעצמו אם העולם שלו הוא רק התחלה לעולם אחר, שונה ומרתק יותר. הוא ניסה לשחות מעבר לשק שהקיף אותו, אך שם לב שלא רק שהמרחב מתקטן ככל שעובר הזמן אלא שגם גופו גדל.

     

    "איזה עולם מוזר”, חשב לעצמו, "עולם בו דברים גדלים וקטנים כהרף עין. עולם שרק מפתה אותך לדעת מה קורה מחוצה לו. למה בכלל להיות בעולם כזה קטן”, תפח על מצחו בידו המתפתחת, נדהם לגלות שצומחים לו חוטים מוזרים שמחוברים לו לראש. “היי, זה לא היה פה פעם", ניסה למשוך בהם, אבל על ידי כך גילה את מנגנון הכאב שגם הוא, בדיוק כמו היציאה הראשונית למסע, היה טמון עמוק במקורות האינסטינקטיביים הקדומים האנושיים.

     

     

    כמה פעמים ביום ניסה למשוך בקשר המחובר לו לבטן שליווה אותו מהרגע בו גילה עצמו כקיים, אך בפעמים בהם ניסה לגעת בו חש את כל עולמו מזדעזע. רעידות, צמרמורות ולעיתים גם חושך עצום. באותם רגעים הבין שיש דברים איתם אסור להתעסק ובמיוחד אסור לגעת, והדרך היחידה לגרום להפסקת הרעד העצום זה פשוט ללכת לישון. כשהיה מתעורר מחלומות המרחב העצומים שלו העולם שוב היה רגוע, ושוב היה יכול לנסות לתכנן בשנית לאן ירצה לשחות היום.

     

    באחד הימים שם לב שהוא לא יכול לשחות יותר, שלאן שלא ניסה לזוז העולם שלו נהיה יותר מדי קטן. רצה לבכות ולצרוח, אבל גילה שצמחו לו רגליים ושהוא יכול לבעוט בעולם הזה שעוטף אותו מצד אחד בחמימות ובביטחון אך מצד שני כולא אותו במרחב עצום אך מתכווץ בכל יום שעובר. “למה העולם קטן כל הזמן? למה בכלל אני כאן, למה הכול אצלי צומח כל הזמן. איך אני הולך לצאת מפה בכלל? האם אני לבד?”, המשיך לחשוב, אך לשווא, בתוך עולמו הוא היה לבד ולבודדים אין מי שייתן תשובות מוחלטות.

     

    את התקופה אותה בחר לכנות "תקופת הכליאה" העביר כלוא בתוך השק המצטמק, צפוף ללא יכולת לזוז כמעט. את רוב זמנו העביר בניסיונות האזנה למה שקורה מעבר לעולם שלו, שמע צלילים נהדרים שגרמו לגופו לזוז מצד לצד בקצב מתנועע, לפחות עד כמה שיכל לזוז. לעיתים גם שמע קולות שונים מדברים אליו, מנחמים אותו כשפחד מהבדידות הזו שליוותה אותו כבר יותר מדי זמן.

     

    "אלו החיים כנראה. העולם עוטף אותך ונצמד אליך ומקיף אותך ואין לך שום יכולת לזוז בו, ורק קולות שמקיפים את העולם נועדו להרגיע אותך. בטח בסוף כשלא יהיה לי מקום בכלל לזוז והראש הענקי שלי יפסיק לצמוח יותר, אז אדע שאלו החיים ושעשיתי את שלי. למה בכלל נוצר עולם כל כך מוזר בו אי אפשר לזוז ורק גדלים בו יותר ויותר אני לא מבין. אבל אני לא בטוח שארצה לעבור את החוויה הזו שוב פעם", נאם לעצמו במוחו המתפתח.

     

    ואז זה קרה יום אחד, המים החמים שהקיפו אותו פתאום צנחו להם אט אט, פתאום גילה שהוא בסך הכול נמצא בתוך חלל קטן ואפילו לא מימי. ולחץ עצום דחק את ראשו למטה, אי שם. הוא ניסה להתנגד, להיאחז בחבל שבבטנו וברצועות שבעולם שהקיף אותו, אך הלחיצות לא פסקו אלא רק נהיו קשוחות יותר ויותר. "זה הסוף", חשב לעצמו, "בקרוב העולם הזה יסתיים עבורי. לפחות הקפתי אותו במלואו לפחות פעם אחת".

     

    הוא נולד במשקל 2.567 קילוגרם, ללא פיסת זיכרון.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין