אני מהכותבות הלא מתמידות בקפה, אבל אתם יודעים איך זה, עוברת תקופה קשה שחורשת חריצים באדמתך. ואת מחפשת ביטוי לצעוק, לצעוק את עצמך החוצה כאילו זה ירגיע.

אני אדם של אנשים, טיפול זו ההתמחות שלי ושם בקליניקה הייתי הכי נרגעת.

אוהבת תה לא קפה אבל הטקס אותו טקס. אז אני כנראה כאן.

זו תקופה שבה אני מתמודדת עם אבל קרוב של אמא. הכאב עדין שורף בפנים. ואת לא מוכנה לכך כנראה אף פעם. חשבתי לאמר בעיקר שאמא נפטרת מטעות מגוחכת בניתוח שולי של החלפת ברך שכולם כמעט יוצאים ממנה. אבל מאז המכה שהשאירה אותי יתומה כי אב הפסדתי כבר בגיל צעיר הרבה יותר. נותרתי להבין שחסר ואבל אין להם כותרות. אין מצב הרבה יותר והרבה פחות. כאב מאד כשיש פספוס ואמא עדין צעירה יחסית. כואב גם כשאת מלווה אותה בחייה בחולי קשה עד שהיא הולכת. אין הכנה לא להפתעה ולא לכאב שמתלווה בתמיכה בדרך.

אני אדם של מילים.

מצאתי שמקומי הוא לחקור את הכאב שלי, להבין מה הדרך שיכולה להרים אותי.

והיות ואני אדם לא של קפה אלא של תה, זה נשמע שונה אבל הטקס הוא אותו טקס, שחור או צהבהב זה חם ומרגיע.

אז יתכן וזו תהיה הסנונית ואולי לא, הרי הכל טוב. ומי שאיתי מוזמן לכתוב לשתף או לעבור הלאה.

שמרו נפשותיכם אנשים יקרים, 

 
היער עבות כאן ומסובך לפעמים. אבל....

 
אם תסתכלו למעלה מעל השורשים, 

 
הגזע והענפים אל צמרות העצים 

השמש בוהקת לפעמים. 

 
חומה נעים, וטוב להשתכר ממגעה

ולזכור יש ימים טובים מאלה

 
הם לפעמים שם

ולפעמים גם כאן.