כותרות TheMarker >
    ';

    ד"ר אמנון טיל: אז ועכשיו

    הבלוג יעסוק בנושאים המעניינים אותי: התרבות הדיגיטלית, אמנות לסוגיה השונים, טקסטים, היסטוריה ופרה-היסטורה, תנ\"ך בראיה היסטורית, טיולים בארץ ובעולם, מדע וטכנולוגיה, כלכלה ירוקה ונוסטלגיה.

    לעיתים בעקבות רשימות שאכתוב עשויים להווצר תחומי עיניין חדשים, לכן אינני מגביל את עצמי רק לנושאים שהוזכרו לעיל.

    ארכיון

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      19/6/16 23:22:
    תודה רבה, השכלתי. אגב ההסטוריונית רבקה ליסק היתה מורתי

    אודות הכפר יאטה

    1 תגובות   יום ראשון, 19/6/16, 01:24

    אודות הכפר יאטה

    דר' אמנון טיל

    amnont@walla.com

    ==

    הקדמה

    --

     

    לפני מספר ימים למדנו ששני המחבלים מהפיגוע בשרונה באו מכפר יאטה שבדרום הר חברון. לכפר זה ישנם שורשים יהודיים וזה מופיע במקורות שונים. בקישורים הבאים תמצאו חומר הקשור לשורשים היהודיים של כפר יאטה:

    ==

    קישורים

    ==

    יטא – ויקיפדיה

    -- 

    חידת יוטה

    --

    אתרים בדרום הר חברון

    --

    הכפר הפלסטיני יטא היה בעבר הכפר היהודי יוטה

    --

    החמאסניקים שמדליקים נרות חנוכה

    --

    מתוך רשימתי "על המוצא היהודי של חלק מהפלשתינאים":

     

    "בין השאר, מצא מסיני את חמולת המח'אמרה (עושי היין – דבר שאסור בתכלית האיסור באיסלאם) בכפר יאטה בדרום חברון. לגבי חמולת המח'אמרה, ברצוני להביא קטע מממה שמצאתי בספר שערך עודד אבישר (1970), ספר חברון, עיר האבות ויישובה בראי הדורות, הוצאת כתר, ירושלים. הפרק הוא פרק רביעי העוסק באגרות ורשמי ביקור.

    --

    המבקרת היא רחל ינאית בן צבי (אשת הנשיא יצחק בן צבי), והיא מתחילה את סיפור הביקור בחברון בעמ' 256. הציטוט הוא מעמ' 259-260 בספר חברון:

    --

    "אך פתח יצחק שמי בסיפור על הכפרים בסביבה: ...אך הנה עובר הוא לדבר על הכפר יוטה, ופתאום נשמעות מלת הקסם – "יהוד אל חייבר". ..דברי שמי מצטלצלים כאגדה: מדרום להר חברון שוכן לו הכפר יוטה מני אז, מימי קדם. יוטה הייתה כידוע עיר הכוהנים בימי המקרא. ואל המסורת הקדומה נוספה עוד אגדה אחת – "מפי ישישי חברון שמעתי לא פעם" אומר שמי, "כי ביוטה שוכנים בני משפחת מחאמרה, ואבי-אבי אביהם של המחאמרה עלה עם בני שבטו מחייבר, ובסערת המלחמה כבשו את הכפר יוטה והתאחזו בו.

    --

    רבי מאיר ודוד בנו משסעים את שמי ומוסיפים על סיפורו נופך משלהם. מחזקים את השמועות על מסורת שמשפחות המחאמרה שמוצאן יהודי, וגם הם יודעים לספר, כי באזנהם שמעו על כך מפי זקני הדור שבבני המחאמרה. בני המחאמרה ביוטה הם משפחה מסועפת, והם מזדמנים תכופות לחברון, ובבואם במגע עם היהודים, הם נוהגים להשמיע באזניהם שהנם "ואלד עמנא" ופרושו בני דודינו.  

    --

    שמי חוזר ומדגיש ברורות: "מזרע היהודים הם בני מחאמרה – שבט משבטי הבדווים העברים הנודדים במדבר חייבר, מבני היהודים האגדיים, משרידי יישובנו הקדמוניים הם". .. בשנים הבאות יעלה אבנר אל הכפר יוטה בלווית ידידיו מחברון, ויחקור מפי תושביו על מוצאם והמסורת שבידיהם. ישמע וירשום – הרי הדברים כתובים בספרו 'שאר ישוב' ". יש לציין שהדברים הללו כתובים גם בספרה של ינאית בן צבי (תשי"ט) אנו עולים, בהוצאת עם עובד.

     

    --

    עוד על יאטה מאת צבי מסיני:

    "לרבים ידוע מקורה היהודי של חמולת מַחַ'אמְרָה (עושי היין), המאכלסת את חלקה המזרחי של יָאטָה (מדרום לחברון, יוּטָּה המקראית) ומתגוררת גם בכפר עַנְזָה (ליד הריסות התנחלות שא-נור בשומרון). אנשי החמולה נקראים על ידי שכניהם "יהודים". אלה מתוכה המתגוררים בפאתי יאטה, נוהגים עד היום להדליק נרות בחנוכה. ברשות אחד מנכבדי החמולה הגדולה (קרוב למחצית התושבים ביאטה), שבמקורה הגיעה מתימן, חנוכיית כסף שהועברה מאב לבן במשך דורות. לאחרונה התגלתה מערכת אחת של תפילין עתיקות, אשר משתמשים בה בשיתוף מספר מבני החמולה. המסורת של הנחת תפילין, שהיתה נפוצה יותר בעבר, בין היתר כדי להתפלל לרפואת מחלות, הלכה ונעלמה עם הדורות, שכן התפילין שהיו ברשות התושבים הלכו והתבלו, ולא נמצא מי שידע להכין חדשות. עקב המחסור בתפילין הפכו התושבים את מנהג הנחת התפילין של ראש, אותו זכרו כדרך לריפוי, למנהג עממי לטיפול בכאבי ראש. המנהג נפוץ עד היום בקרב פלשתינאים בכל רחבי הארץ, וניתן למוצאו גם בירדן ובסוריה. המנהג מחקה את הנחת התפילין במשמעותה הפיזית, מאחר שלא נותר, מלבד אצל מעטים, ידע על משמעות אחרת של התפילין. כן התברר שבדרך כלל לא נשמר הידע כיצד להניח תפילין של יד.

    --

    על פי המנהג, הגבר שראשו כואב כורך רצועת בד סביב ראשו וקושר אותה במרכז המצח, בסביבת המקום שבו ממוקם בית התפילין (קוביית העור המכילה את הקלף) בזמן הנחת תפילין של ראש. בדרך זו נוצרת בליטה תחליפית לבית התפילין של הראש. לאחר מכן הוא מכניס לקשר שנוצר מפתח ישן (שגודלו מספיק לשם כך) ובעזרתו מתחיל לסובב ולפתל את הרצועה כדי לכווצה, ובכך ליצור לחץ חזק על הראש. הפיתול והלחץ נעשים כתחליף לליפוף העור בתפילין של יד וללחץ שפעולה זו גורמת ליד, הכל במידה לא נעימה שמעלימה או משכיחה את כאב הראש המקורי. השימוש ברצועת בד במקום רצועת עור נובע מכך שבתפילין המעטות ששרדו נעטפו הרצועות בבד כדי לשמר אותן לתקופה ארוכה. עטיפה זו יצרה את הרושם שהרצועות עצמן עשויות בד. ואכן, במבט ראשון, הרצועות באחד מזוגות התפילין שהתגלו לאחרונה בדרום הר חברון נראה תחילה שהן עשויות בד. רק בדרך מקרה נראה העור מבצבץ מתוך הבד.

    --

    סימן נוסף לעבר היהודי של תושבים רבים ביאטה היה סמל מגן דוד שסותת על אבן קשת המשקוף העליונה של דלת הכניסה לבית. לאחרונה נהרסו בתים ישנים אלה שבהם היו סמלי מגן דוד עקב התיישנותם והצורך לבנות בתים מודרניים על אותן חלקות. בבתים פחות ישנים שעדיין עומדים על תילם, כבר היה דרוש להסוות את סימן המגן דוד צורות הסוואה טיפוסיות: פרח בעל שישה עלים ולצידו בננה, שכאילו מסמלת את החרמש המוסלמי ומטרתה לבלבל, כוכב מחומש מוסלמי בצבע תכלכל, או פרח-כוכב בעל שמונה עלי כותרת, שכמותם ניתן עדיין לראות בבתים ישנים בדרום הר חברון ובמקומות אחרים בארץ.

    --

    לאורך השנים, ובעיקר בעבר, רווח השימוש בסמל המגן דוד אף באיסלם, שבו הוא מכונה חותם שלמה (עקב התאמתו לשמש כסמל ליהודים ולמוסלמים גם יחד הוא נבחר כסמל ההתחברות, כמופיע בשער הספר הזה). הסמל הינו בעל חשיבות גם בהודו ובמקומות רבים אחרים וכן בקרב כתות סודיות מסוימות. ביהדות סמל זה מיוחס לדוד המלך. הוא מופיע מעט בהקשרים יהודיים לאורך הדורות, אך תפוצתו בקרב יהודי אירופה החלה בעיקר במאה ה-17, על דגלי קהילות וסמליהן וכן על מצבות. החל מהיווסדות האיסלם נעשה במסגרתו שימוש רצוף בסמל זה, בעיקר במקומות קדושים (למשל בתוך מבנה הכעבה במכה) או ציבוריים, ורק בטורקיה ובחצי האי קרים הופיע הסמל במקרים מעטים על מצבות מימי הביניים.

    --

    סמלי המגן דוד ביאטה ובמקומות אחרים, שיוזכרו בהמשך, כולם נוצרו לאחר שהחל שימוש משמעותי בסמל זה ביהדות. כמו כן, בכל המקרים האלה הופיעו הסמלים על בתים פרטיים או על מצבות. קיימת טענה שהשימוש בסימני מגן דוד נעשה לצורכי הגנה ושיפור המזל. אולם, הדבר מקובל גם אצל יהודים העונדים קמע מגן דוד, ונכונות טענה זו אין בה כדי להוריד ממשמעותו של המגן דוד כסמל יהודי במאות השנים האחרונות. מעצם השם מגן דוד משתמעת סמליותו ההגנתית של הסימן, שיתכן שעוד הלוחם הגדול דוד המלך השתמש בו לסיוע להגנתו העצמית ואילו בנו שלמה, שבימיו כבר שרר שלום בארץ, הרשה לעצמו להפכו לחותם בלבד.

    היות שסמל המגן דוד נחשב ככשר גם עבור האיסלם, לא חששו בעבר פלשתינאים שרצו לשמור על קשר עם מקורם היהודי להציגו לראווה על בתיהם, לרוב בראש הקשת שמעל דלת הכניסה וכן על מצבות יקיריהם, אף על פי שמיקום זה אינו מקובל באיסלם. אולם, ככל שהמאבק בין היהודים לפלשתינאים התגבר, ובעיקר לאחר הקמת מדינת ישראל, שחרתה את הסמל על דגלה, יישמו פלשתינאים שיטות שונות להסוואת ולמחיקת מגיני הדוד שנראו עד אז על בתיהם ועל מצבות יקיריהם. הימצאות מנהגים יהודיים נוספים ועדויות על המוצא היהודי באותם מקומות בהם נמצאו אותם מגיני דוד, כמתואר כאן ובהמשך, מסירות כל ספק מהיותם של אותם מגיני דוד סימנים יהודיים מובהקים אצל הפלשתינאים.

    --

    גם אם בשימוש במגן דוד היה קיים שיתוף בין היהדות והאיסלם, הרי שלא כן המצב באשר למנורות. סמל יהודי מובהק הוא המנורות והנרות. בשנת 1999 פרסם יובל ברוך מרשות העתיקות מאמר על יאטה12, ובו דיווח כי בסקר שנערך במקום בין השנים 1988-1991, גילו הארכיאולוגים צבי אילן ודוד עמית שתי מנורות בעלות שבעה קנים החרוטות על קשת משקוף הכניסה לבית ישן, אחת מכל צד של הקשת, וכן מנורה נוספת מאותו הסוג חרוטה על אבן.

    --

    עד שנת 1996 לערך המשיכו לשבת ביאטה שבעה ימי אבלות על המת. רק אז עברו לשלושה ימים כמקובל באיסלם. עד היום ממשיכים שם אבלים, בעיקר אלמנות, לקרוע בגד בעת ההלוויה ולזרקו לאחר האבל. מנהיגי האיסלם במקום מנסים כיום להפסיק את המנהג, ועושים זאת בתואנה שהמנהג פוגע במת. תואנה מוזרה זו מאפשרת להם לא לציין שמדובר במנהג יהודי, על מנת לא לחזק את אמונת האנשים בעובדת היותם יהודים. עד אותה שנה נהגו בני יאטה להתקבץ ביום חמישי אחד בשנה, להדליק נרות ולחלק כיבוד לכבוד המתים. מנהג זה, הנקרא חמישי למתים, אינו מוסלמי, והוא קרוב ביותר למנהג תיקון הנפטר המקובל ביהדות בראש חודש אלול. מנהג נוסף מיאטה שהיה נהוג עד לאחרונה הוא הפרשת חלה. חלק מהמשפחות ביאטה נוהגות עד היום לאפות מצות לפסח.

    --

    בכל דרום הר חברון נחשבים שבעת המינים, המקודשים ליהדות, כמקודשים וכאסורים לעקירה. באזור זה ובקרב הבדואים בדרום ואצל פלשתינאים רבים במקומות אחרים עדיין נהוג מנהג יבום וחליצה ברמות שונות של הקפדה. מנהג היבום בלבד (ללא חליצה) שנוי במחלוקת בסונה המוסלמית. בקוראן המנהג אינו מוזכר כלל. עקב זאת מנהג זה היה מקובל בעבר רק על חלק מהמוסלמים. במאות השנים האחרונות חדל המנהג מלהתקיים ברוב ארצות ערב, ורק במצרים ובקרב פלשתינאים רבים המנהג עדיין קיים, כאשר בקרב הפלשתינאים המנהג (שמקורו ביהדות) מלווה לעתים גם בחליצה.

    --

    עד קרוב לאמצע המאה ה-19 היתה יאטה של ימינו, שנקראה עדיין יוטה, כפר קטן והיישוב היחיד בארץ שכל תושביו היו יהודים. במשך הזמן הלכה ודעכה בכפר שמירת מנהגי היהדות, בעקבות פחד מפני מהגרים שהצטרפו לכפר ממזרח הירדן, לאחר שחלק מהאחרונים שכחו את מקורם היהודי. למרות זאת, זקנות הכפר התאספו כל ערב שבת ליד עץ שגדל מתוך סלע מדרום לכפר והדליקו נרות של שבת, כפי שהעיד בזמנו יצחק בן צבי. מנהג זה פסק רק בשנת 1989, בעקבות לחצי הצעירים לאחר האינתיפאדה הראשונה. מקום מפגש נוסף להדלקת נרות בערב שבת היה בית אבן בדרום יאטה, שנקרא אל-עַמָארִי, שבמשקוף האבן בפתחו התנוססה מזוזה. בית זה נהרס כחלק מהנסיונות לסלק את סימני המקור היהודי של התושבים. כדי להבטיח שלא תבוצענה שם בעתיד חפירות לגילוי ממצאים יהודיים, כל המתחם סביב בית אבן זה הוסב לבית קברות.

    להבדיל מהמנהג של הדלקת נרות ברשות הרבים, שנפסק עקב לחצי שכנים שאינם יודעים על יהדותם, חלק מבני חמולת מח'אמרה ממשיכים עד היום להדליק נרות שבת בבתיהם הפרטיים. אחד מענפי המח'אמרה הנוהג עד היום להדליק נרות בערב שבת הוא ענף אבו קְבֵּיטָה שעליו נמנה ראש העיר הנוכחי של יאטה. מנהג יהודי נוסף שהיה נהוג על ידי המחאמרה ביאטה הוא רחצת נשים בבריכה שהיתה באל-עמארי ושימשה כמקווה, בעיקר לאחר סיום הנידה. מנהג המילה בקרב החמולה ביאטה מתבצע ביום השמיני. המילה כוללת את שלב הפריעה (מתיחת עור הערלה) לפני המילה (חיתוך הערלה) כפי שנהוג ביהדות אבל לא באיסלם.

    --

    ביוטה המקראית (שבפאתיה הדרומיים של יאטה) קיים בית כנסת גדול ומתפורר, המוסיף גם הוא לעוצמת העדויות בנושא. ענף אבו עַרָם של חמולת מח'אמרה גר בעבר ליד בית הכנסת. הישוב גדל מאוד והפך לעיר יאטה, כשרוב הבנייה החדשה קמה מצפון מזרח ליוטה. מוחמד עלי אבו ערם כתב ספר על מוצא החמולה, שעזר לרבים מקרבה לאשש את סיפורי הסבים על מוצאם היהודי.

    פרט מעניין נוסף הוא מקור השם מח'אמרה (כאמור, עושי היין). רוב תושבי האזור, יהודים במקור שהיו אמורים להיות מוסלמים, זלזלו בחוקי האיסלם (ראה תאורו של יצחק בן צבי לקראת סוף הפרק). לגדל ענבי יין לא יכלו, כי היה בכך עדות מרשיעה ובלתי ניתנת להסתרה על אי ההקפדה על חוקי האיסלם. אבל לשתות יין כולם אהבו. את השתייה עצמה, שהינה מעשה הדורש זמן קצר ביותר, היה ניתן להסתיר מפני השלטונות המוסלמיים. אבל מהיכן להשיג יין כאשר האנשים אמורים להיות מוסלמים? בסביבה היו יהודים ששמרו עדיין על יהדותם בגלוי ואי לכך השלטונות לא מנעו מהם לגדל ענבי יין ולייצר יין. כיצד קראו כל השכנים ליהודים אלה, אליהם באו לשתות ולעתים אף לקנות יין בהסתר? גם אם היו ליהודים אלה, שהתמזל מזלם למצוא מקור טוב לפרנסתם, שמות משפחה מקוריים קודמים, הם התפרסמו בפי כל כעושי היין.

    --

    התופעה המדהימה ביותר הקשורה ביאטה היא, שבשנת 1947 ועדת אונסקופ של האו"ם (United Nations Special Committee On Palestine – UNSCOP) שהמליצה על תוכנית החלוקה, דיווחה על יאטה כישוב יהודי, עקב הרוב היהודי שהיה בה באותה שנה! לו צה"ל היה כובש את יאטה כבר ב-1948, כלל לא היה ויכוח היום לגבי זהות רוב תושביה. תחת השלטון הירדני אולצו כל יהודי המקום להתאסלם.מעבר למחאמרה קיימות גם היום ביאטה משפחות נוספות וחמולה גדולה נוספת כולן ממוצא יהודי. מעבר לתושבי יאטה שבהם, בני המח'אמרה ואחרים שהצטרפו לחמולה מפוזרים באלפיהם בעיקר בישובים  מדרום וממערב ליאטה.

    על פי ההיסטוריונית ד"ר רבקה ליסק, יצחק בן צבי ביקר ביאטה ב-1928 ושמע מג'ברין בן עבד אל-רחמן, מאנשי המח'אמרה (כנראה מאנשי הג'ברין שהצטרפו למחאמרה) כי יהודי בשם מח'אמר (שם אותו קיבל בגלל היותו בהמשך מגדל ענבי יין ויצרן יין) הגיע ליאטה, בליווית אחרים מבני שבטו. שבט זה נמנה על על עשרת השבטים היהודים שברחו לארץ ישראל מממלכת חיבר עם חורבנה, ויתכן ששהה קודם לכן במקומות אחרים. בני השבט השתלטו על הכפר והתיישבו בו. מח'אמר לקח לו אשה מהמקומיים (כנראה מחמולת בני חוּשִייָה – בני שבט בנימין כנראה ממשפחתו של חושי הארכי  (ששמו נגזר משם כפרו - כיום עין אריכ) (ראה ההסבר על הכפר קַטַנָה מהשומרון בפרק על העדויות בהמשך) ונולדו להם שני בנים: עָוַואד וסָלָאם. בשנת 1928 ישבו צאצאי עוואד בשכונה העליונה של הכפר וצאצאי סלאם התגוררו בשכונה התחתונה. בני חושייה, מהוותיקים יותר במקום, שהיו מיודדים עם המח'אמרה, התגוררו בשכונה נפרדת ויתכן שבהמשך נטמעו בתוך המח'אמרה.

    --

    הקשר עם תושבי יאטה התחדש לאחר מלחמת 1967. בספר חברון, עיר האבות ויישובה בראי הדורות, שערך עודד אבישר ב-1970, מספרת רחל ינאית בן צבי (אשתו של יצחק בן צבי), את ששמעה בביקורה בחברון על הכפרים בסביבה:..אך הנה עובר יצחק שמי לדבר על הכפר יוטה, ופתאום נשמעות מלת הקסם - "יהוד אל חייבר". ..דברי שמי מצטלצלים כאגדה: מדרום להר חברון שוכן לו הכפר יוטה מני אז, מימי קדם. יוטה הייתה כידוע עיר הכוהנים בימי המקרא. ואל המסורת הקדומה נוספה עוד אגדה אחת - "מפי ישישי חברון שמעתי לא פעם" אומר שמי, "כי ביוטה שוכנים בני משפחת מח'אמרה, ואבי-אבי אביהם של המח'אמרה עלה עם בני שבטו מחיבר, ובסערת המלחמה כבשו את הכפר יוטה והתאחזו בו. רבי מאיר ודוד בנו משסעים את שמי ומוסיפים על סיפורו נופך משלהם. מחזקים את השמועות על מסורת שמשפחות המח'אמרה שמוצאן יהודי, וגם הם יודעים לספר, כי באזניהם שמעו על כך מפי זקני הדור שבבני המח'אמרה.

    הד"ר גדעון קרסל סיפר שב-1967, לאחר שחרור המקום בידי צה"ל, נשלחו אנשים מהמח'אמרה על ידי שכניהם,  לבקש מקציני צה"ל מים עבור בתי היישוב. השכנים עשו זאת באומרם לאנשי המחאמרה – "תגידו לקצינים שאתם יהודים"!

    --

    שלושה מבני חמולת מח'אמרה המתגוררים בסַמוֹעַ הסמוכה ליאטה (אֶשְתַמוֹעַ המקראית) כבר הספיקו להתגייר או להתחיל בתהליכי גיור למרות איומי הטרוריסטים והעינויים שהאחרונים גרמו להם. אחת מזקנות המשפחה, המקפידה על הדלקת נרות שבת ועל צום לזכר החורבן, מדברת על רצף של אימהות יהודיות שנשמר במשפחה, ההופך את בניה ליהודים לפי ההלכה.

    גורלו של בן המח'אמרה בעל חנוכיית הכסף היה גרוע יותר מזה של המתגיירים. לאחר שסיפורו נחשף בשנת 1984 ב-'ידיעות אחרונות', הוא נתלה על ידי הטרוריסטים לשישה שבועות, שבסיומם הפך לנכה. כיום הוא מלא מרירות על העיתונות הישראלית, ואינו מוכן יותר לא לשמוע ולא לדבר על הנושא.

    --

    ווביוגרפיה

     

    טיל אמנון,  המוצא היהודי של חלק מהפלשתינאים

     

    צבי מסיני, המוצא - ההתחברות

    ==

    דרג את התוכן: