כותרת משנה: איך הנטיה לפשטנות מובילה לאבחון פשטני שמוביל לפתרון שגוי של בעיה מורכבת 

מדי כמה לילות יוצאת חבורה של צעירים לדרום תל אביב לחלק מזון ובגדים לחסרי בית ולפליטים במקלטים. פעם בשבוע הם עושים זאת אחרי משחק של קבוצת הכדורסל שלהם. אז ניתן לראות אותם ביציע שרים במקהלה גדולה שירי עידוד לקבוצתם ושירי שנאה ליריבים. הם גם מקללים את השופטים כאשר נדמה להם שהם מתנכלים לקבוצתם. חלקם גם מורידים את החולצה, עומדים עם הגב לפרקט ומנצחים על המקהלה. עד שריקת הסיום. אז הם נכנסים למכוניות ונוסעים לעזור לנזקקים בדרום תל אביב.

אז איך אנחנו מתייגים אותם? לו היינו רואים אותם אך ורק כאשר הם מגיעים למקלט חסרי הבית, היינו מציגים אותם כצעירים בעלי ערכים ומודעות חברתית. ייתכן שאפילו היינו מעלים אותם על נס לעומת יתר הצעירים בתל אביב הנהנתנית. לו היינו רואים אותם באולם הכדורסל בלבד, היינו בודאי מתייחסים אליהם כאל ציבור של אוהדים פאנאטיים, חסרי מעצורים וחלקנו היה אף מכנה אותם "חוליגנים". הם היו נתפסים כחסרי אחריות לחלוטין.

שאלת התיוג איננה שאלה של מה בכך. רובנו נוהגים לנסות ולהתמודד עם סוגיות מורכבות על ידי יצירת סטריאוטיפים פשטניים של השחקנים המעורבים. לא חסרות דוגמאות - כל מי שמבקר את ישראל הוא "אנטישמי", כל מתנחל "איננו מכיר בחוקי המדינה", וכן הלאה. כאשר מסתבר כי הדברים מורכבים הרבה יותר, אנו עומדים בפני שוקת שבורה. מתברר כי רוב הכלים שהכנו לעימות אינם רלבנטיים, כי לא הכנו את עצמנו להתמודד עם מציאות מורכבת ועם שחקנים רב ממדיים.

זו בדיוק הבעיה עם האופן שבו אנחנו מנסים להתמודד עם האלימות של אוהדי הספורט. אנחנו נתונים בשנים האחרונות למתקפה נגד אוהדי הספורט באשר הם. כולם "חוליגנים", כולם "מחפשים צרות", כולם "אלימים", כולם "שטופי מוח". אם כך, הכלים להתמודד עם האלימות ביציעים ומחוץ למגרשים הם ממש ברורים. יש להתייחס אליהם כציבור עברייני. נקודה. ולכן ניתן להפעיל נגדם, באופן גורף, כלים אלימים במיוחד -  מעצרים מונעים, הפעלת כוח, מעצרים תוך כדי משחק וכדומה. העילה לא חשובה. לא חשוב מה עשה האוהד המסויים שהוכה או נעצר. עצם הגעתו למגרש משייכת אותו ל"חוליגנים".

בעולם הרחב למדו מזמן שההתייחסות הפשטנית הזו לא רק שאיננה מועילה היא אף מזיקה. היא יוצרת ניכור הולך וגדל בין הרוב המכריע של אוהדי הספורט, שאיתם נמנים גם האוהדים שעליהם סיפרתי בתחילת הכתבה, לבין זרועות אכיפת החוק. שם הבינו שצריך טיפול פרטני – לזהות את האוהדים המתפרעים ולטפל בהם, ורק בהם. אבל אצלנו, במדינת "או סקנדל או פסטיבל", עדיין מסרבים לראות את מורכבות הבעיה. זה נוח לכולם - החל מחברי הכנסת וכלה בשוטר שמכה באלה, כאשר הוא רואה ויכוח קולני בין השחקן עמרי אפק לאוהדי הפועל תל אביב (תשאלו את אפק האם הרגיש מאויים לפני שהשוטרים התחילו להכות את האוהדים).

במאמר מוסגר – כל צופה במגרש הכדורגל יעיד בפניכם עד כמה המשטרה אלימה וששה אלי קרב, אבל זה כבר שווה דיון אחר.

גם הדברים הללו נכתבים מנקודת המבט של מי שנעשה מעורב בחודשים האחרונים במיזם ספורט מיוחד ושמו "הפועל אוסישקין" (עמותת חברים שהקימה קבוצת כדורסל חדשה בתל אביב). המיזם הזה הפגיש אותי עם האוהדים שנחשבים כאוהדים הכי פאנאטיים וגיליתי שרובם המכריע הם אנשים אינטליגנטיים עם רגישות לסוגיות חברתיות שהיא מעבר למקובל בקרב בני גילם. הם מוכיחים משחק אחרי משחק אחריות גבוהה לכך שהמשחק יעבור בשלום. יש אומרים שזה משפיע אפילו על ההתנהגות שלהם ב"בלומפילד".