בית החולים 

ר' אברמל'ה נחורין מלמל תפילה.

'מאין יבוא עזרי...אל ינום שומרך...'

האדמו"ר אמר שללידה זו משמעות גדולה הן בעליונים והן בתחתונים. ומשכך, יעשה הרב כל מאמץ כדי להתפלל ולבקש מרבונו של עולם רחמי שמיים, ורווח והצלה. ומחובתו של ר' נחורין לעשות ככל יכולתו על מנת להתפלל להקדוש ברוך הוא ולבקש על נפשותינו, ועל היולדת שתצליח.

אחרי הפגישה ההיא במוצאי שבת עם האדמו"ר, דקות לאחר סיום הטיש, חש אברמ'ל התרוממות רוח, והטיל לקופת הגבאי 250 דולר שנשארו מביקורו האחרון אצל אחיו בניו יורק.

ועכשיו, שהכל נראה סתמי, גשמי, מקומי. רק תעצומות הנפש מדרבנות את ר' אברמ'ל להמשיך ולמלמל את אותו פרק תהילים שוב ושוב. 'שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים'. פרק הסגולה ליולדת.

האמבולנס הצופר בחניון בית החולים הוסיף לסערת הרגשות המתחוללת בקרבו, ור' אברמ'ל קם ממקומו לראות על מה המהומה.

אין הוא יודע הרבה על חסידות, ועל התרוממות והזדככות עילאית של הנפש. ואולי כשראה את מקור החסידה המבצבץ משמשתו הקדמית של האמבולנס חש זאת.

החסידה באה, וברגע שסיימה את תפקידה בעולם הזה עברה לעולם שכולו טוב. ומנגד, אשתו בחדר היולדות. יולדת את פרי בטנם לאחר אחת עשרה שנות עקרות. נשמה הולכת, ונשמה באה.

'אל יתן למוט רגליך, אל ינום שומרך'.

אבא היקר שבמרומים, יודע אתה את סבלי ועמלי. אנא בכוח ימינך הב נא לי בן זכר. עשה עמדי חסד וזכני בזכות זו ובחסד של אמת זה.

הוא מתנודד בדבקות אל מול החלון. עציץ גרניום מלאכותי מתחכך בכתפו. ציציותיו מתנפנפות אנה ואנה. ידיו מקופלות, אגרופיו קפוצים.

אחות לבושה בחלוק לבן ומעוטרת בחצאית חומה יצאה ממחלקת יולדות. עיניה מחפשות, ומשנתקלה בר' אברמ'ל נחורין פסעה לכיוונו.

היא הססה. נדמה היה לה שהוא מצוי במין טרנס עמוק ואסור להעירו. היא נגשה לזוג שעמד בסמוך וביקשה מהגבר להחזיר את ר' אברמ'ל נחורין למצב דיבור.

ממקום עומדה, נראה לה ר' אברמ'ל כחוסה במוסד רפואי מסוים.

האמוק בו היה שרוי ודבקותו בתפילותיו נדמו כחורגים מן ההגיון.

ר' אברמ'ל פנה אליה במבט שואל.

 זה בן.

 היא ענתה.  

 מתוך שלא לשמה, בא לשמד

 'איך, איך אתם עושים דבר כזה?

ראש הישיבה נוזף בנו בקיטונו

.'בני תורה, בישיבה, בעיצומם של הימים הנוראים, במהלך סדר מוסר. איך אתם מסוגלים לעשות דבר שכזה? האם יש בכם תבונה כלשהי? האם יש סיכוי לחזרתכם בתשובה בזמן כל כך קצר? האם יכפר יום הכיפורים על עבירה כזו? שהרי מאות תינוקות בית רבן של חסידות ויזניץ' נשאו עינים טהורות ורכות לכיוונכם ואתם השחתתם. שחתתם והשחתם'.

''הנה הוריד עולה לו, מלמל יאיר. וראש הישיבה לא שמע, או התעלם מהערתו.

'אתה' הוא פנה אליי – 'אביך יאריך ימים בטוב ובנעימים, איש צדיק תם וישר. מה אומר לאביך? איך אפנה אליו? כיצד אתה תעמוד לפני רבונו של עולם בעוד פחות משלושה שבועות?'

'הרב לימדנו שכבודו מלא עולם, ומשכך, כל יום בשנה הוא יום מן הימים הנוראים ועלינו לשוב בתשובה כל יום'. כפיר סיים לדבר במן קוצר נשימה. כאילו אמר את מה שהיה צריך לומר בטרם הספיק מוחו לאשר.

ראש הישיבה נפנה אליו חדות. 'שמך הוא שם ליש, אך כמו שזה נראה כרגע אתה בחברת שועלים. ואם על לחזור בתשובה דיברת, אז יפה שעה אחת קודם, קודם למעשה. שהרי סוף מעשה במחשבה תחילה, וגם את זה לימדתי אותך באותו שיעור'.

הוא שב ונפנה אליי – הן רק ביום ראשון התקשר אביך אליי, ואני שיבחתי את השקעתו בחינוך הילדים. הרי אינך תינוק שנשבה באת מבית חרדי בעזרת השם.'

'לא הרב,' עניתי 'לא. אינני תינוק שנשבה.

'אנו אם כך, הסבר את התנהגותך' דרש ראש הישיבה.

'אני תינוק שנשבר לו.' עניתי.

ראש הישיבה התיישב על כסאו. פניו נפלו.

 אווירת הימים הנוראים אחזה בי.